יש פסקי דין שהשפעותיהם, השלכותיהם ולעתים גם נזקיהם משתרעים הרבה מעבר לצדדים שהתייצבו בבית המשפט כדי להגן על עניינם הפרטי. פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים נעם סולברג משלשום (ג'), בתביעת לשון הרע של הקצין סרן ר' נגד השדרנית אילנה דיין ומערכת התוכנית "עובדה", הוא פסק דין שכזה.
פסק הדין הזה, שבסופו חויבו הנתבעים לשלם לסרן ר' פיצוי בסך 300 אלף שקל, מהווה סכנה של ממש לעיתונות החופשית, החוקרת והמסקרת בישראל, ויש בו התערבות גסה בשיקולי עריכה ובשיטות העבודה של העיתונות הטלוויזיונית.
ספר הדרכה לכתבים
עניינו של פסק הדין בכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה" בנובמבר 2004, אודות התקרית במוצב גירית ברפיח כחודש וחצי לפני כן, שבמהלכה נורתה ונהרגה הילדה איימאן אל-האמס, שהתקרבה יתר אל המידה אל החיילים במוצב, כשתיק בית-הספר על גבה. אל-האמס היתה בת 13 ו-10 וחודשים במותה. חשוב להדגיש כי מדובר ב-13 שנים ו-10 חודשים, ולא לעגל את גילה ל-14 או ל-13 - מאחר שהעיגול הזה, שמטרתו בתורת הקיצור הנהוגה בעבודת הטלוויזיה, הוא אחת הסיבות שבעטיה מצא השופט סולברג את דיין חייבת בלשון הרע.
התערבותו של בית המשפט בצורת העריכה של הכתבה, התעקשותו לבחון בעצמו את כל צילומי הגלם, לעבור על כל "שוט" ולקבוע אם שילובו או אי-שילובו בכתבה מהווה לשון הרע, היא בבחינת חדירה של המערכת השיפוטית הרחק מעבר לתחום יכולתה ומומחיותה.
סולברג מתעקש לבחון את משמעות המונח "בישול כתבה" במדיה האלקטרונית - רדיו וטלוויזיה, את הפרקטיקה של שילוב צילומי אילוסטרציה בכתבות דוקומנטריות ואת האופן שבו מחברים סאונד וקריינות לצילומים אלה, "voice over". דומה לרגעים כי סולברג שכח שהוא עוסק בכתיבת פסק דין, ונדמה היה לו כי הוא מחבר ספר הדרכה לכתבי טלוויזיה.
מסקנתו של סולברג כי לאור הצהרתה של דיין בפתח הכתבה כי "כך זה נשמע בזמן אמת ברשת הקשר הצה"לית" היה עליה להקפיד שלא לשלב צילומי אילוסטרציה ו-voice over, מוציאה את השופט מלשכתו ומכניסה אותו בנעליו של עורך הווידיאו בחדר העריכה הטלוויזיוני. הוא קובע כי שילוב תמונת אילוסטרציה של נסיעה בג'יפ, בה בשעה שהקריינות דיווחה על כך שהקצין רץ רגלית לעבר גופת הילדה, היא "אילוסטרציה שאינה לגיטימית, משום שהיא מטעה את הצופה בעניין משמעותי".
לאורך כל 130 עמודי פסק דינו מתעקש סולברג להסתמך על הכרעת הדין של בית הדין הצבאי, שזיכה את ר' מעבירת שימוש בלתי חוקי בנשק. אלא שהסתמכות כזו מחמיצה את העניין כולו: שהרי כתבתה של דיין ב"עובדה" לא עסקה רק בשאלת "וידוא ההריגה", דהיינו בשאלה האם לאחר שהילדה כבר נורתה ונהרגה כיוון סרן ר' את נשקו לעברה ורוקן מחסנית כדורית לעבר גופתה, אישום שממנו זוכה.
"זלזול בטהרת ההליך הפלילי"
הכתבה עסקה בכלל ההתרחשויות במוצב בשלב שלפני הריגתה של הילדה, כולל ההנחיות שקיבלו החיילים והמהלכים שהובילו לירי הראשוני בילדה, שנראתה לחיילים במבט ראשון בת 10 עד 12 על-פי דבריהם שלהם ברשת הקשר הצה"לית, שנשאה תיק בית-ספר על גבה, ושהיתה אפשרות שפשוט איבדה את דרכה בפאתי רפיח בדרכה אל בית-הספר.
סולברג גם מתיימר לקבוע האם קביעתה של דיין כי התחקיר המבצעי כשל נכונה או לא - אף שמטבע הדברים התחקירים הצבאיים לא הוגשו כראיה במשפט, ולסולברג לא היתה דרך כלשהי לדעת את תוצאותיהם.
ואולם, ההיבט החמור ביותר בפסק הדין נעוץ בכך שסולברג שולל את קיומו של דיון ציבורי הכרוך בסיקור עיתונאי בעת שמתקיימים הליכים משפטיים כלשהם. לדידו, העובדה שהכתבה ב"עובדה" שודרה במקביל להגשת כתב האישום נגד סרן ר' לבית הדין הצבאי מייתרת את הצורך ב"דיון ציבורי" של הפרשה.
"יש לעורר ולהזהיר", כותב סולברג, "מפני מכשלות שכאלה את ציבור מוציאי הדיבה הפוטנציאליים, העיתונאים והעורכים: יש להזהיר ולהרתיע מפני הזלזול הבלתי נסבל בטהרתו של ההליך הפלילי, מפני החירות שנוטלים לעצמם עיתונאים לפרסם חומרי ראיות וחקירה במהלך משפט, מפני האצטלה של שליחות ציבורית וחובה מוסרית לעשות את אלה".
במילים אחרות, מבחינתו של סולברג אין מקום להבחנה בין בירור משפטי של סוגיה ספציפית - האם נעשה "וידוא הריגה" בגופתה של הילדה - לבין הדיון הציבורי שהעיתונות מעוררת בשאלות ציבוריות רחבות כמו טוהר הנשק, התנהגות של חיילים מול ילדה (השופט מתעקש להגדיר אותה "נערה") והוראות פתיחה באש.
אגב, אף שפסק דינו של בית הדין הצבאי, שזיכה את סרן ר' משימוש לא חוקי בנשק, ניתן כחצי שנה לאחר שידור הכתבה, סולברג מטיל על דיין ועל תוכניתה את האחריות לבירור העובדות המשפטיות עוד קודם לכן, וקובע כי הנטל להוכיח כי הילדה לא היתה מחבלת - קרי, שבתיק בית-הספר שנשאה על גבה לא היה מוטמן מטען נפץ - מוטל על העיתונאי והשדר.
מחמיר בלשון הרע
קשה שלא להתייחס לרקע של סולברג, האדם והשופט, שהביא אותו לרגע הזה של פסק דין מהדהד כנגד אחת העיתונאיות הבכירות בישראל.
סולברג, החובש כיפה ומתגורר בהתנחלות, נחשב בשנים האחרונות לשופט הייעודי בבית המשפט בירושלים לענייני דיבה ולשון הרע. במסגרת זו הוא נחשב לשופט מחמיר מאוד כלפי העיתונות, הנוטה לקבל תביעות לשון הרע רבות. קשה להשתחרר מהרושם שבהקשר זה, משפט אילנה דיין שהתגלגל לידיו נראה לו כהזדמנות של ציבור שלם לבוא חשבון עם התקשורת האליטיסטית, התל-אביבית, עם תעשיית הטלוויזיה וההבלים, שאיננה מקפידה בכבודם של חיילים.
ניכר בו כי הוא נהנה בכתיבת פסק הדין, ואף השתעשע במתן כותרות ביניים כמו "קדימון" ו"פתיח". הוא אף נטפל לשמה של התוכנית - "עובדה", כדי לטעון כי אסור להביע דעות או מסקנות במסגרתה, שהרי "מדוע שהצופה יפקפק בדבריה הבוטחים של אילנה דיין? הרי זו 'עובדה'".
הנה עובדה נוספת: פסק דינו של השופט סולברג הוא כה חמור, כה מרחיק לכת, ונזקיו כה גדולים - עד שלא יהיה מנוס מהגשת ערעור לבית המשפט העליון, שמסורת הפסיקה הנוהגת בו בעניינים של חופש העיתונות היא, למרבה המזל, שונה מרוח פסיקותיו של מי שנחשב עד לאחרונה מועמד לגיטימי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.