גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

1. פסק הדין בעניין אילנה דיין נגד סרן ר' חשוב מאוד לתקשורת, אף שסביר להניח כי היא לא תדע (או תרצה) להפיק ממנו לקחים. הוא אינו מסוכן לחופש העיתונות, אלא עשוי דווקא לשמש לה קרש הצלה. לפי "מדד הדמוקרטיה", האמון שהציבור הישראלי נותן בתקשורת נשחק 5 שנים ברציפות לשפל של 34% - פחות אפילו מהכנסת (!), שהתקשורת כה נהנית לחבוט בנציגיה.

בברנז'ה יטענו בוודאי כי הפסיקה פוגעת אנושות בחופש העיתונות, וכי השופט נעם סולברג "הדתי המתנחל" סגר חשבון עם האליטה. אבל בניגוד לנדמה, בית המשפט לא הכניס את עצמו לחדר העריכה הטלוויזיוני של "עובדה" ולא התערב בשיקולי העריכה. הוא רק הזכיר מושכלות יסוד, לפיהן עריכה עיתונאית כשלעצמה אינה פסולה, אבל עריכה שיש בה מניפולציות או עיוות האמת היא פסולה ומהווה לשון הרע.

הגבול בין השניים ייקבע לפי אמיתות המסר בעיני "הצופה הסביר". צופה כזה מצפה שאם אומרים לו ש"כך זה נשמע בזמן אמת ברשת הקשר הצה"לית" - הדברים יושמעו לפי סדרם, בהקשרם המלא ובלי צילומי אילוסטרציה שמטים את התמונה.

השופט נעם סולברג ביקש להזהיר את העיתונאים והעורכים בעיקר מפני שתי מכשלות רעות: "העברת מסרים עקרוניים על גבם של אנשים פרטיים", ו"הזלזול הבלתי נסבל בטהרת ההליך הפלילי - החירות שנוטלים לעצמם עיתונאים לפרסם חומרי ראיות וחקירה במהלך משפט, באיצטלה של שליחות ציבורית וחובה מוסרית לעשות את אלה".

2. סולברג מטיל ספק בשאלה האם בפרסום הכתבה היה "עניין ציבורי" (במשמעותו המשפטית). "איזה ערך יש לעיתונות אמיצה וחוקרת, כשהסוגיה הנחקרת כבר היתה לכתב אישום בידי הרשויות האמונות על כך", הוא תהה, אך נמנע מלקבוע מסמרות בנושא. הוא רק קבע כי לא מוטלת על התקשורת כל חובה - מוסרית או חברתית - לפרסם כתבה כזו בנסיבות אלה, בוודאי לא כשהפרסום גובל בפלילים: איסור הסוביודיצה (בשל פרסום חלקי של חומרי חקירה כשכבר הוגש כתב אישום) והאיסור לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה בלא אישור בית משפט.

סולברג, שדן כבר שנים ארוכות בתיקי לשון הרע, נחשב אמנם לשופט מחמיר עם התקשורת. אך דווקא ניסיונו בתחום הביא אותו להכיר את תחלואיה. חופש העיתונות אינו ממנו והלאה. בעבר קבע, כשדחה תביעת דיבה נגד "כל העיר", כי "שימוש בפרפרזה בעיתונות אינו פסול... גם בהתקרבותה אל גבול האסור".

3. סולברג "עשה כבוד" לאילנה דיין ולמוניטין הטובים שלה, אבל ניכר כי לא אהב את הארוגנטיות שלה, האופיינית כל-כך לבכירי הברנז'ה. דיין התעקשה לדבוק בכתבה ("לא הייתי עושה שום דבר אחרת") גם כשהתברר כי התבשיל שבישלה, תרתי-משמע, סטה מהותית מהאמת. טוב שהית המשפט הבהיר לתקשורת המסחרית כי אין כדאיות כלכלית בהקרבת הציבור על מזבח המולך של הרייטינג.

4. רק בדבר אחד נראה שסולברג טעה. הוא בחן את אמיתות הכתבה גם (אבל לא רק) לאור הקביעות העובדתיות של בית הדין הצבאי, שזיכה את סרן ר' לאחר פרסום הכתבה. אלא שדעת הרוב בפסיקת העליון היא כי יש לבחון את אמיתות הפרסום לפי המצב העובדתי במועד הפרסום.

סביר להניח כי דיין וטלעד יערערו לעליון, ולו משום שהוא ליברלי יותר בפסיקתו בנושאי לשון הרע. עם זאת, קשה לראות מצב בו הקערה תתהפך על פיה לחלוטין.