במעלה שביל צר ותלול המטפס מעלה-מעלה מבקעת בית הכרם לעבר רכסי הרי הגליל המוריקים, חבוי לו כפר מוסלמי קטן, דיר אל אסד, ובו בית ילדותו של פרופ' מאהר דבאח. בבית הצנוע, מסורתי-אוריינטלי בחזותו - שבו חי 18 שנה עם אימו, אביו ו-6 אחיו ואחיותיו - התגלו כישרונו ואהבתו של הנער הערבי-ישראלי לדיני הגבלים עסקיים. הכישרון וההתמדה נשאו את דאבח הצעיר הרחק מעבר להרי הגליל, אל לב-ליבה של העשייה האקדמית באוניברסיטת לונדון, מהמובילות באירופה ובעולם. שם בנה לעצמו קריירה מכובדת וגם בית נוסף בפרברי העיר.
מגיל 18 הוא חי בבריטניה, אך ליבו נמצא עדיין בכפר הקטן, עם אימא ואבא, האחים, האחיות, הארוסה, הדודים, בני-הדודים ושאר בני המשפחה המתגעגעים. כל סוף-שבוע שני הוא מגיע לישראל כדי לקבל תמצית מרוכזת של חום ומשפחתיות מכולם, לפני שהוא חוזר אל ביתו השני. "שני הבתים שלי צנועים. אני לא אוהב בתים מפוארים. זה לא אני. אני אוהב בתים שמרגישים בהם בבית", אומר הפרופסור הצעיר, בן 35 בלבד, כשהוא יושב בסלון בית הוריו לצד אימו. גאוות הוריו ניכרת מכל מבט שהם שולחים לעברו, כמו גם מתעודותיו של בן הזקונים, התלויות בשורה מסודרת על קיר הבית, וחושפות את תחושותיהם. "אני חייב להם את כל מה שיש לי", מחזיר הבן אהבה.
בשעת בין-ערביים מוקדמת, כשבתי האבן סביב נצבעים בגוני סגול-אדום-כחול והכפר כולו נכנס לנמנום שליו, דבאח כבר חושב על היום הבא. מחר, מוקדם בבוקר, יפשוט את "בגדי הבית", הג'ינס, הטריקו ונעלי הצמר - המשווים לו מראה של נער מתבגר - יחזור לחליפת העסקים המגוהצת למשעי, ויעלה על מטוס בדרכו ליעד כלשהו בעולם. שם ירצה על דיני התחרות,
ייפגש עם שגריר זה או אחר ויקדם את האג'נדה שלו בתחום התחרות, רגע לפני שיחזור אל הסטודנטים שלו ואל השגרה הזמנית בלונדון.
ביוגרפיה מקוצרת
"נולדתי בארץ, בדיר אל אסד, כפר מוסלמי קטן ליד כרמיאל. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. אבי מוחמד, זכה ל-3 שנות השכלה בבית-הספר בלבד. הוא עבד בחברה לייבוא ושיווק ברזל לבניין, בתחילת דרכו כפועל ובהמשך התקדם לתפקיד מנהל עבודה. אמי, זינב, לא זכתה לשום השכלה, היא לא יודעת קרוא וכתוב, נשארה בבית וגידלה את הילדים. אנחנו 7 אחים - 4 אחים ו-3 אחיות, שאני הקטן מביניהם בפער גילאים משמעותי. אחותי, שלמדה והוסמכה להוראה ב-1970, לימדה אותי מתמטיקה בבית-הספר. אני נולדתי ב-1974.
"למרות שהוריי לא זכו להשכלה, הם עשו הכול בשביל שלאחיי ולי ייפתחו כל ההזדמנויות בחיים. הם הקריבו והשקיעו כל מה שהיה להם בחינוך ילדיהם. הם גם האמינו בחינוך שווה לבנים ולבנות. בזכותם, יש לי שני אחים עורכי דין, אח רופא, אחות מורה, אחות בתפקיד תפעולי בבית-הספר בכפר, ואחות נוספת עובדת בעסק שהקימה עם בעלה.
"הוריי הם האנשים הכי נפלאים בעולם. אימא בשבילי היא האוויר שאני נושם, ולאבא אני חייב את כל מה שאני היום. אבי עבד מאוד קשה בחייו. הוא התחיל מאפס, לא קיבל כלום מאביו שהיה רועה צאן, ועבד בכל מיני דברים כדי לקדם את עצמו ואת משפחתו. עד לאחרונה הוא היה קם ב-4 בבוקר, ב-5 כבר היה בעבודה, שם היה נשאר עד שעות הלילה המאוחרות. הוא הקריב את הכול בשביל המשפחה. בשבתות, כשכולם בכפר הסתובבו, שתו קפה ונחו, אבי היה קם ב-7:30 ומתחיל את סיבוב השבת שלו בין בתי-הספר של הילדים. הוא היה בא למורים שלנו, שאל עלינו ולפעמים ביקש לשבת בשיעור.
"הוא דאג כל הזמן שתהיה לנו השכלה. הוא ואמי הקריבו הכול למען ההשכלה שלנו, והם עושים את זה עד היום. האמצעים בבית תמיד היו צנועים, אבל אבי דאג שיהיה מספיק כסף בשביל השכלה גבוהה. אפילו בגילי היום ובמעמד שכבר השגתי, אם הייתי בא לאבי ואומר לו אני רוצה ללמוד עוד תואר, הוא היה עושה הכול כדי לתמוך ולעזור לי כלכלית. כל מה שיש לי בחיים, כל מה שאני מכניס והאמצעים שיש לי אני חייב את זה להוריי, ולאבי במיוחד".
משפטים
"לא הייתי מאלה שראו את עצמם כמשפטנים מגיל אפס. אצלנו במשפחה יש כל-כך הרבה עורכי דין שזו נעשתה מסורת. פשוט הלכתי בעקבות שני אחיי הגדולים. סבתי, לפני שנפטרה, ביקשה שתי בקשות. אחת, קבר חדש משלה; והשנייה, שאהיה רופא, דוקטור, כמו שהיא אהבה לומר. רופא אני לא, אבל כשקיבלתי תואר דוקטור למשפטים ב-2000, אמרתי לאבי 'לפחות אתה יכול להגיד שאני דוקטור'".
החלטות
"היו לי שתי החלטות קלות בחיים, האחת, להיות איש אקדמיה, והשנייה, בחירתי בהתמחות בהגבלים עסקיים. אלה שני דברים שידעתי כמעט מהיום הראשון של לימודי המשפטים. התעניינותי בבסיס ההגבלים העסקיים התחילה בגיל צעיר. כשהייתי בתיכון, בדרך לבית-הספר בכפר רמה עברנו באוטובוס דרך כרמיאל. הייתי תמיד עוצר אותו, יורד לקיוסק וקונה עיתון בעיקר בשביל לקרוא את כל הידיעות שהתפרסמו על רגולציה, על עסקאות והגבלות עליהן, על פתיחת שווקים לתחרות ועוד. זה מה שמשך אותי. קראתי גם את עמודי הספורט, אבל שוק התחרות עניין אותי.
"בכיתה ט' קראתי את הספר 'עושר האומות' של אדם סמית' (נחשב לאבן-דרך בתולדות התפתחות המחשבה הכלכלית והתפיסות הכלכליות, א' ל"ו), וזה פתח לי את העיניים לתחומים הכלכליים יותר. לכן, אני יכול לומר היום שהגעתי למקום הטבעי שלי. כשהתחלתי להתמחות בהגבלים עסקיים הרגשתי שאני נמצא בבית.
"בפעם הראשונה נתקלתי בדיני תחרות כשהייתי ילד ונפתחה מכולת ראשונה בכפר. עבדתי שם תקופה קצרה וראיתי שבעליה מנצלים את מעמדה כלפי אוכלוסיית הכפר הענייה. המחירים שנקבעו בחנות היו מאוד גבוהים. על חבילת סוכר שבעל המכולת שילם 3 שקלים הוא לקח מתושבי הכפר 12 שקל. הרגשתי שנעשה להם אי-צדק מאוד גדול. עם הסיפור הזה פתחתי את ספרי 'מדיניות ודיני תחרות במזרח התיכון', שהוצאתי לאור ב-2007".
לונדון כן מחכה לי
"כשלמדתי בתיכון וגם כשסיימתי את לימודיי, עבדתי קצת עם אבי במפעל הברזל. הוא היה מנהל עבודה ואני פועל קטן. אז גם קיבלתי את ההחלטה לנסוע ללמוד באנגליה, ולכן עבדתי מספר חודשים כדי לחסוך כסף. לאחי הבכור היה תפקיד חשוב בהחלטתי ללמוד באנגליה. הוא הכיר היטב את השוק בישראל, והסביר לי שכיום הדרישה לרקע של לימודים או עבודה בחו"ל הפכה לבסיסית כמעט, ולכן עדיף להתחיל בחו"ל. כך התקבלה ההחלטה.
"אבי, שמימן את הלימודים עבור אחיי, שלמדו במקביל ברומניה ובטכניון, לקח על עצמו כל מיני חובות, שאותם החזיר בסופו של דבר, אבל כשהגיע תורי ללמוד לא יכול היה לקחת על עצמו עוד התחייבויות. לא היה לו כסף לשלוח אותי ללמוד בחו"ל. אני כבר הייתי מוכן לעבוד 4-5 שנים במפעל הברזל כדי לאסוף כסף, אך אבי עשה הסכם עם אחי הבכור, שהוא ישלם את שכר הלימוד שלי ואחר-כך אבי יחזיר לו. אבי שילם לו כל-כך הרבה בחיים, שהוא מיד הסכים לשלם על התואר הראשון שלי. מאוחר יותר, אבי ואני החזרנו לו את הכסף.
"הלכתי ללמוד בוויילס, בעיר קטנה בשם אבריסטווית, שיש לה אוניברסיטה קטנה וטובה מאוד, כדי שהכול יהיה זול יותר. זה היה גורם מכריע בבחירה. נסעתי ללונדון עם 1,400 דולר בלבד. זה כל מה שהיה לי. לא 10,000 דולר כמו להרבה סטודנטים שלמדו איתי. חייתי שם מהיד לפה. חודשים אכלתי רק שמן ולחם. כדי לשפר את מצבי הכלכלי עבדתי במקביל ללימודים כשומר בשער הכניסה לאוניברסיטה. עבדתי שעות ארוכות כדי להשתכר 5-10 שטרלינג נוספים. בנוסף, לא חזרתי כמעט לארץ במהלך הלימודים. חזרתי פעמיים במשך כל התואר. ראיתי את המשפחה פעם ב-4 שנים. היום אני נוסע לפעמים פעם ב-10 ימים, אבל אז זה היה חלום רחוק.
"כשסיימתי את התואר הראשון, רציתי מיד לעשות תואר שני, אבל אחי כבר לא יכול היה לממן את התואר. אבי ואני ישבנו ודנו בזה. היינו צריכים להחזיר לו את הכסף, וידענו שלממן תואר שני באנגליה זה לא קל. בשלב הזה כבר קיבלתי מלגות מאוד יוקרתיות, אחת מהן היתה בשווי של 100 אלף שקל וזה מאוד עזר, אבל לא כיסה את הכול. אז לקחתי קצת הלוואות מהבנק, ואבי תמך בי ככל שיכל, וביחד מימנו את התואר השני.
"1997 היתה השנה הכי קשה שלי מבחינה כלכלית. לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות דבר חוץ מלהשקיע בלימודים ולעבוד כמה שיותר. את התואר השני והשלישי שלי עשיתי בלונדון. קפצתי מאבריסטווית, העיר הקטנה והזולה ביותר בוויילס ללונדון, העיר היקרה ביותר. הקפיצה היתה נוראית. אם קודם יכולתי לשרוד חודש עם 100 לירות-שטרלינג, בלונדון שילמתי 50 לירות-שטרלינג רק לכרטיס לרכבת התחתית. אז באמת הייתי עני מרוד".
החלום להיות מרצה
"מיד אחרי ההרצאות הראשונות שהיו לי בתואר הראשון ניגשתי למרצים שלי ואמרתי להם שהחלום שלי הוא להיות מרצה כמותם. אבל הם צחקו עליי. הם אמרו שאני זר, ושום מקום לא יעסיק אותי. זה היה בלתי נתפס בעיניהם שאגיע למעמדם. ב-1993 זה באמת נשמע רחוק, אבל אני האמנתי בעצמי, למרות שלא היה לי כלום, ואפילו אנגלית לא ידעתי.
"כשסיימתי את התואר השני התמזל מזלי והתפנתה משרת מרצה לחוק האירופי באוניברסיטה. לפני כן, פרסמתי מאמר בתחום ההגבלים העסקיים, וגם הייתי בדרך לדוקטורט, אז קיוויתי שזה יספיק. הדגשתי את כל המאמצים שעשיתי כדי להתקדם, ואת הקשיים שלי, והמרצים שלי, שלא האמינו בי בתחילת הדרך, נתנו לי המלצות. לשמחתי, קיבלתי את המשרה. מאותו רגע היתה לי משכורת חודשית גבוהה בהרבה ממה שיכולתי לקוות, ומצבי הכלכלי השתפר.
"מהשלב ההוא - ב-1998 - יצאתי לעצמאות כלכלית, יכולתי לעמוד על הרגליים ולממן את עצמי. הייתי אז בן 24. ב-2001, כשקיבלתי את הדוקטורט, כבר הרצאתי בקורסים לתארים ראשון ושני, והשתכרתי יפה. שלחתי להוריי כרטיסי טיסה כדי שיבואו לטקס הענקת התואר. זו היתה הפעם הראשונה שלהם מחוץ לישראל והפעם הראשונה שעלו על מטוס. מאוד התרגשנו".
הגבלים בארץ
"אני לא הייתי מגדיר את מצב התחרות בארץ ודיני ההגבלים העסקיים כ'טוב' או כ'רע'. אין פה שחור ולבן, הכול יחסי. הייתי מעדיף לומר שיש מקום לשיפור. זה לא צריך להפחיד איש, ולא להיתרגם כביקורת על מה שהרשות או הממונה עושה. איפה אני רואה את הבעיות? בעיקר בחוק. הוא בעייתי ביותר. יש לנו מונחים בחוק שהם מיושנים, כדוגמת הגדרת הסדר כובל, שהיא מסובכת ולא נכונה. אפשר לפשט את זה.
"אם ניקח לדוגמה את ההנחה בחוק, שאם יש 50% נתח שוק, אז חברה היא מונופול, זה ממש לא נכון. בעולם התחרות 50% יכולים להוות הנחה שיש דומיננטיות, לא מונופול ואפילו לא בהכרח דומיננטיות. דרושה רפורמה כדי להתאים את החוק למציאות החדשה בעולם. חייבים להתקדם עם המודרניזציה ועם המציאות בשוקי העולם. לא ייתכן שנישאר מאחור.
"אמרתי את זה לפני הרבה שנים, אבל לא הייתי חלק מהתמונה, לא מטעמי בחירה, אלא כי איש לא התייחס אליי. ב-2003, בעזרתם של פרופ' מאיר חת ושל ד"ר דוד תדמור, העליתי הצעה לרפורמה, וב-2005 ניסיתי להיפגש עם שר התמ"ת דאז, אהוד אולמרט, כדי לקדם את העניין, אבל לא היה לו עניין לשתף אותי בתהליך. לא הייתי מישהו שחשבו שצריך לשמוע מה יש לו לומר. לא כדי להנמיך ממעמדו של אולמרט אז, אבל אם הוא היה יודע עם כמה שרים ושגרירים אני נפגש בחודש, אולי הוא היה מבין שהוא צריך לבחון מה יש לי לומר ולא מי אני. היום אני שוב מעוניין להעלות את הנושא על סדר היום, באמצעות הקמת גוף, ועדה, סוג של שולחן דיונים, שבמסגרתם תנוסח הצעת חוק חדשה. אני מקווה שהפעם אצליח יותר מבעבר".
הגבלים במשבר
"התחרות אינה מטרה, היא אינה היעד, היא תהליך. לפעמים צריך להתעקש על התחרות כדי לוודא שיהיו לנו את התועלות של הורדת מחירים ואיכות טובה יותר כדי להיטיב עם הצרכן; ולפעמים, המשבר הכלכלי הוכיח זאת, צריך להתחשב בדברים אחרים, כמו מחקר ופיתוח, ולא להתאהב בסיסמאות של תחרות. בתחילת 2009 היו ראשי רשויות להגבלים עסקיים בעולם שיצאו בהצהרות ודיברו על החשיבות של התחרות. כולם חזרו על המנטרה 'אנחנו צריכים תחרות'.
"אותי זה הפתיע. אפילו בזמנים שלא היה משבר הם לא דיברו כל-כך הרבה על החשיבות של התחרות. זה מוזר, דווקא כשהמשקים העולמיים בקשיים, לצאת ולהגיד 'עכשיו צריך תחרות'. זה מה שחשוב בשיא המשבר כשחלק מהגופים במשק לא יכולים להחזיק את הראש מעל המים? בזמני משבר צריכים לבוא עם פתיחות מחשבתית וגמישות. רגולציית שווקים ורגולציה בתחום ההגבלים צריכה להתחשב בצרכנים וגם בפירמות שמספקות את התחרות. ההחלטות לא יכולות להצטמצם לטובת אחד הצדדים, והאופקים לא יכולים להיות מצומצמים. במקרים מסוימים, כשיש אינטרסים אחרים שכדאי להגן עליהם, לא צריך להתעקש על תחרות".
בעוד 10 שנים
"אני לא יודע איפה אהיה בעוד 10 שנים, כמו שלא ידעתי לפני 10 שנים איפה אהיה היום. יצאתי מכפר קטן, ילד עם 4 מזוודות ושתי מפות שקניתי בסטימצקי, מפה של העולם ומפה של בריטניה. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שלי בטיסה לחו"ל, איך התחלתי את החיים וכמה קשה היה לי. אני זוכר איך המרצים צחקו עליי כשאמרתי להם ביום הראשון ללימודים 'יום אחד אני אהיה כמוכם וארצה לסטודנטים'. אבל התעקשתי עד שהגעתי לאן שרציתי. היום אני יודע שאני יכול לעשות כל מה שאבחר. אני בטוח שזה יהיה משהו במישור המדיניות".
* אולי תהיה הממונה על ההגבלים העסקיים.
"לא יודע. אולי. החיים מאוד מעניינים, יש להם את הסגנון שלהם, ולא פעם הם נוהגים להפתיע אותי".