אילנה דיין הפסידה השבוע במשפט שניהל נגדה סרן ר'. מקריאת פסק הדין עולה כי ההפסד היה לא רק שלה. על ספסל הנאשמים של השופט נעם סולברג במחוזי בירושלים ישבה התקשורת כולה.
לסולברג היתה מלוא הלגיטימציה לקבוע את קביעותיו המבוססות, כמו אצל כל שופט, גם על השקפותיו האישיות. אלא שאלה - כך נדמה - מחודדות היטב בכל הנוגע לעיתונות ולעבודתה.
אי-אפשר להאשים אותו. סולברג עבר באחרונה לינץ' תקשורתי אגרסיבי כשביקש להתמנות ליועץ המשפטי לממשלה. אפשר בקלות לדמיין אותו יושב מול מקלדתו, כשברקע ירון לונדון תוהה איך חובש כיפה יכול לשאת בתפקיד הרם, והמילים יוצאות כמו מעצמן.
"פגיעה בשמו הטוב של אדם, בתפוצה המונית, היא עונש כבד מנשוא", כותב סולברג הנעלב.
העיתונות, כמו המשפטנות, היא אמנות של ניואנסים. לכן דיין ניצבת בשורה הראשונה של העושים במלאכה זו. בכתבותיה, כמו גם בראיונותיה העיתונאיים, היא מפגינה וירטואוזיות בדפנות הצרות של עבודתה. יודעת מתי להאט בכדי לרגש, לחזור על אותה פראזה כדי לדקור.
הניואנסים של דיין לא נעימים לאוזנו של סולברג, שגיבש תפיסת עולם ברורה כלפי התקשורת. בדיוק כפי שהתקשורת גיבשה עמדה כלפיו רק לפני מספר שבועות.
הרקורד של סולברג הוכתם, והוא הכתים את זה של מגישת "עובדה". לצד חשבונות הנפש האישיים, יש כעת צורך מהותי בדיון מחדש בתיק.