אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים, ולא סתם אומרים את זה. באחת התמונות שנמצאת בארכיון גלובס וצולמה אי שם ב-2004 בתוך מערכת "גלובס", נראים
רון לובש ואמיר קס, אשר הוזמנו אלינו אז לשיחה פתוחה על יציאתה לדרך של
קרן מרקסטון. הלוח מאחורי לובש וקס היה עמוס חצים, עיגולים ומושגים מעולם הפרייבט אקוויטי. רק עיגול אחד קטן היה חסר במצגת הזו, עיגול שעליו היה צריך לכתוב "השוחד של ברוידי", וממנו היו אמורים לצאת חצים לעיגולים האחרים.
לכל אורך השיחה, אי אפשר היה שלא לחוש בביטחון העצמי המופרז של לובש וקס. לובש עם לשונו המהוקצעת, המצוחצחת והמשכנעת, וקס עם החיוך הקבוע בזווית הפה. עם מאות מיליוני דולרים תחת ידם, עם דמי ניהול שזורמים באופן קבוע, עם כוח כל-כך עצום, הם הפכו ליעד לחיזורים ונהנו מכל רגע. עד כדי כך נהנו, שהם הפכו ל"סלבס", יצאו ובאו כמעט בכל האירועים, הקוקטיילים והמסיבות של הסקטור העסקי. ארכיוני התמונות של העיתונים מפוצצים בתמונות של השניים באירועים חגיגיים.
תמיד מחויכים, תמיד משועשעים, תמיד מרוצים, על גבול הזחיחות והיהירות. אנחנו מתקשים להבחין באותן תופעות, לפחות לא באותה עוצמה, אצל זהבית כהן, שמנהלת את ההשקעות של אייפקס בישראל ואצל ישי דוידי, שמנהל את קרן פימי. אין פלא שאייפקס ופימי נחשבות לקרנות הרבה יותר מוצלחות.
לשיא הזחיחות ולשיא היהירות ולשיא השואו-ביזנס הגיעו לובש וקס עם השקת פריזמה, ההשקעה היומרנית והגדולה ביותר של הקרן, שלימים התבררה כהשקעה כושלת למדי, שמרקסטון תצליח בעתיד, עם מכירת פסגות לאייפקס, לצאת ממנה בעור שיניה. השניים החליטו לחגוג את השקת פריזמה באירוע גרנדיוזי בקיסריה, להזמין את כל המי ומי, ולהנעים את זמנם בשירתה מלאת האנרגיה של ריטה.
הכסף זרם כמו חול, אז מה זה עוד כמה מאות אלפי שקלים בשביל בילוי נעים בקיסריה. השבוע התברר שבעקיפין ובלא ידיעתה, אפילו ריטה היתה בין אלו שנהנו מכספי השוחד של ברוידי, שהוביל להקמת מרקסטון.
אבל היו כאלה שנהנו הרבה יותר מריטה. הרבה-הרבה יותר. אספנו בשבילכם את הרשימה של הנהנים מכספי השוחד של ברוידי, שהוביל להקמת מרקסטון.
1. רון לובש ואמיר קס
אוקיי, זה כבר ברור, הם הנהנים הראשיים מכל העסק הזה. תוך חמש שנים הם קיבלו 40 מיליון דולר ברוטו בדמי ניהול (כולל תשלום לעובדיהם, לשכירות ולמסיבות ראווה בקיסריה). וזה לא הסוף, כמובן, כי אורך חייה של מרקסטון עומד על עשר שנים, ולובש וקס יקבלו עוד 40 מיליון דולר בחמש השנים הבאות, אלא אם כן הקרן תפורק ו/או השניים ייאלצו להיפרד מהקרן (וקשה לנו להאמין ששני התסריטים הללו יתממשו, למרות הרעש השבוע).
זה הכל? רגע, רגע. יש עוד תעלומה: מה יקרה עם 8 מיליון הדולר, דמי הניהול שאליוט ברוידי היה אמור לקבל בכל שנה, עוד 40 מיליון דולר בסך הכל? האם הם יזרמו לכיסו של דני גילרמן, היו"ר החדש של הקרן? לא נראה לנו.
גילרמן יזכה לשכר הרבה יותר נמוך, ויתספק במיליון או שניים. אז לאן יילכו עוד כמה מיליוני דולרים מדי שנה? יוחזרו למשקיעים? או, אולי, יישארו אצל לובש וקס, ואז הם יהפכו למרוויחים הענקיים מכל הפרשה? את התשובות לכל השאלות המעניינות הללו צריכים לקבל המשקיעים בקרן, בעיקר הגופים המוסדיים האמריקניים, שהשקיעו את מרבית הכסף במרקסטון.
בכל מקרה, ברוידי, לובש וקס זכו לחוזה חלומי ודי חריג, כנראה גם בזכות חבילת הפינוקים שברוידי עטף בה את מנהלי הגופים המוסדיים האמריקניים: 2% שזורמים בכל שנה מהיקף הסכום הכולל של הקרן (800 מיליון דולר), בלי כל קשר להשקעה בפועל, או לכל פרמטר של ביצועים. זה תמצית הבלוף של קרנות מהסוג של מרקסטון: בדרך כלל הן מעשירות בעיקר את מנהליהן, והרבה פחות, אם בכלל, את משקיעיהן. קיימות כמה קרנות שהן טובות למשקיעים, אך קשה לומר זאת על התעשייה הזו כולה.
זה הזמן לשנות את מבנה התגמולים למנהלי הקרנות למיניהן, בין אם פרייבט אקוויטי או קרנות גידור (שההבדלים ביניהם די היטשטשו בשנים האחרונות). אם מנהלי הקרן מאמינים באמונה שלמה שהם מסוגלים להשיג ביצועי-יתר, הם צריכים להסכים להסדר חדש של דמי ניהול, שיהיה הוגן: כלומר, שמנהלים מסוגם של לובש וקס יפסידו כאשר הקרן מניבה תשואה שלילית וירוויחו כאשר הקרן מציגה ביצועים טובים.
דמי הניהול גם אמורים להיות דחויים, ולא קבועים, כדי לתמרץ את המנהלים להשיג תשואות טובות.
טוב, זו באמת אשליה. למה שהגופים המוסדיים, שמשקיעים בקרנות כאלו, שבעצמם גובים דמי ניהול קבועים ובלי קשר לביצועים, יסכימו לשבירת כללי המשחק? הרי כולם נפגשים בסופו של דבר בהופעה של ריטה בקיסריה.
2. רחל תורג'מן
זוכרים את הסיפור של תורג'מן? נזכיר לכם: יד ימינו לשעבר של עמיר פרץ, לשעבר יו"ר ההסתדרות. הסיפור המוזר מתחיל כך. בכיר במרקסטון סיפר לסבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", שפרץ התגייס לשכנע את עמיתיו, ראשי האיגודים המקצועיים בארה"ב, להשקיע במרקסטון. "פרץ הבטיח להם, במפגשים ובמכתבים, ששותפים בקרן מרקסטון 'ידועים בישראל כבעלי היסטוריה חיובית של שיתוף פעולה עם העבודה המאורגנת'. לפרץ מגיע מלוא הקרדיט, הוא פתח לישראל מאגר השקעות פוטנציאלי ענק..."
פרץ אישר את הדברים ואמר לפלוצקר: "ראשי האיגודים המקצועיים באמריקה לא היו מוכנים להתיר לקרנות הפנסיה בשליטתם להשקיע בישראל בלי לקבל קודם כל את אישור הכשרות של ההסתדרות. הם דרשו ערבויות לכך שכספם יממן פרויקטים עם עבודה מאורגנת ויחס הוגן ושוויוני לעובדים. זה היה התנאי מבחינתם. רק אחרי שהבטחתי שקרן מרקסטון אכן עומדת בכך, הם פתחו את הקופות והקרנות. והכסף זורם".
והכסף אכן זרם. לימים נפרד פרץ מההסתדרות ויורשו, עופר עיני, נפרד מתורג'מן. ואז, כמובן בלי כל קשר, ולחלוטין איננו רומזים על כזה, מתוך הערכה מקצועית שרחש לובש לתורג'מן ("היא מהמנהלים הבכירים של הדור הבא, אחד האנשים ששוחים הכי טוב בעולם הפנסיוני"), שכרה מרקסטון את שירותי הייעוץ של חברת ספארק בבעלותה של תורג'מן, שסיפקה ייעוץ לגופים שונים.
ההסכם שנחתם לשנתיים העניק לספארק מיליוני שקלים בשנה, כך מעריכים בשוק ההון. איננו יודעים תמורת אלו שירותי ייעוץ בדיוק קיבלה ספארק את הכסף, אבל אנחנו כמובן, כמו לובש, מפרגנים מאוד ליכולות המקצועיות שלה בתחום הפנסיוני, שלמרבה הצער לא ממש עזרו לפריזמה.
3. מדינת ישראל
קצרה היריעה מלספר לכם על נהנים אחרים מהשוחד של ברוידי, כמו בנק הפועלים שמכר לפריזמה את קרנות הנאמנות שלו במחיר מופקע, ומנהלי הבנק שנהנו מבונוסים על המכירה, את ערי סטימצקי ואת מוריס קאהן שמכרו למרקסטון את סטימצקי ואת דפי זהב במחירים מצוינים.
אבל למה להיות קטנוניים ורעי לב? בואו נפרגן לשוחד של ברוידי: הוא לפחות סידר למדינת ישראל הכנסות יפות ממיסים. אז שלא יתלוננו שהיהודים בגולה לא עוזרים למדינה.
eli@globes.co.il