תסכולו של שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, מתוצאותיהם הכלכליות של פסקי דין של בית המשפט העליון מובן בהחלט. שר אוצר אחראי חייב לצמצם למינימום את אי-הוודאות במשק, ולנסות לפעול עד כמה שניתן במתווה התכנון התקציבי המוקדם.
לכן מבחינתו של שר האוצר, הוצאה הנובעת מפסיקת בית המשפט, שלדבריו יכולה להגיע אף למיליארדי שקלים, מסכנת את תקציב המדינה ועלולה לסכן את המשק, והיא בחזקת תאונה.
לבית המשפט, אמר בזמנו השופט פרנקפורטר, אין לא חרב ולא ארנק; ולשר האוצר נדמה כי הוא רואה נגד עיניו את בית המשפט כמי ששולף את פנקס ההמחאות של המדינה מכיסו ומרוקן את קופתו.
לזעום על המראה
לתסכול העמוק יש אמנם סיבה, אך הכתובת אליה פנה שר האוצר שגויה: האשם איננו בבית המשפט, אלא ברשות המבצעת וברשות המחוקקת. על בית המשפט לדון בעניינים המובאים לפניו, לפרש את החוק, להחיל אותו על המקרה הבא לפניו, להתחשב ולהתייחס במקרים המתאימים לחוקי היסוד - ולהכריע.
כך הדבר בסכסוכים אזרחיים, וכך הדבר גם בעניינים חוקתיים. כשהחקיקה רשלנית, כשהרשות המבצעת אינה דואגת לתקנות מתאימות, כשישנה התעמרות או אף חשש התעמרות באזרח, וכשאפילו תוך כדי קיומם של הליכים אין המדינה מחפשת מוצא מתאים ו"מהמרת" על פסק דין - על בית המשפט להכריע, ואין למדינה להלין אלא על עצמה.
פסקי דין מעין אלה עליהם מוחה שר האוצר כמוהם כתאונה תקציבית מבחינתו, ועל המדינה - ובעיקר על שר האוצר - לנסות ראשית דבר למנוע את התאונה התקציבית; ומשזו התרחשה, על המדינה לחפש את הגורם האמיתי לתאונה, ולא לזעום על המראה בה משתקפות התאונה והמדינה הנפגעת כפי שהיא: במערומיה וברשלנותה.
בעניין הפרטת בתי-הסוהר הבהירה הנשיאה ביניש מפורשות (בס' 65 לפסק הדין), כי ניתן להפריד בין ההוראות הכלכליות שבחוק ההפרטה לבין סמכויות הכליאה, ואף אמרה: "...יצויין כי לא נשמעה בפנינו כל טענה בדבר אפשרות להפריד בין ההוראות השונות...".
אילו הפריד המחוקק, או למצער, הפרידה הפרקליטות בעת הדיון בבית המשפט בין ההוראות הכלכליות להוראות הנוגעות להפעלת מרות שלטונית על אסירים - קרוב לוודאי שהתוצאה הייתה אחרת לחלוטין. ניתן גם עתה לחוקק מחדש את החוק, ולעשות זאת בשום שכל, תוך ביצוע ההפרדה ההכרחית, ולהקטין בכך את הנזק שנגרם. הדבר מתיישב עם פסק הדין.
יתר על כן, בכנס שהתקיים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן בעקבות פסק הדין, אמר הנשיא (בדימוס) אהרן ברק, שישב בזמנו בראש ההרכב, כי ניתנו למדינה הזדמנויות רבות לתקן את החוק תוך כדי הדיון המשפטי, אך המדינה נמנעה מלעשות זאת. אם כן, האשם בהפסד מאות מיליונים במקרה זה מונח לפתחה של הרשות המבצעת ושל הכנסת - ולא לפתחו של בית המשפט.
גם בעניין הוצאות ההשגחה (פסק הדין בעניין ורד פרי) אמר המשנה לנשיא ריבלין כי "טוב הוא שהמחוקק יבהיר את הדין... וכי בהיעדר הבהרה של המחוקק יידרש בית המשפט להכרעה". לשר האוצר סמכות להתקין תקנות בדבר הכרה בהוצאות, ודווקא בית המשפט הוא שהנחה את המחוקק ואת מחוקק המשנה לתת דעתם ביחס להוצאות.
חובת הכבוד והזהירות
קצרה היריעה מלנתח כאן כל אחד ואחד מפסקי הדין ה"תקציביים". ייתכן כי יש בהם פסקי דין שגויים, ומובן מאליו שמותר ואף חובה לבקר פסקי דין שגויים. אולם, חובה על רשויות המדינה לנהוג כבוד וזהירות האחת במשניה.
על הרשויות המבצעת והמחוקקת לעשות את מלאכתן, לחוקק ולהתקין תקנות באופן מדויק יותר, לצפות את הסכנות המסתמנות ולהיערך לקראתן, ולטפל בהן בטרם הן מתגבשות לפסק דין; ובימים אלה במיוחד, להיזהר משנה זהירות בכבודו של בית-המשפט העליון, שהוא אחד הנכסים החשובים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית.
* הכותב הוא שותף במשרד א.ש. שמרון, י. מלכו, פרסקי ושות' ומשמש כיו"ר הוועד המנהל של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת-גן.