20 שנה בדיוק אחרי סרטו הראשון, שעסק במנהלי תאגידים תאבי בצע, הבמאי מייקל מור
(55) סוגר מעגל - וחשבון - עם אנשי הקפיטל האמריקניים. הסרט, "קפיטליזם: סיפור אהבה", ייצא מחר (ה') להפצה מסחרית בישראל, והנושא שלו - הרקע למשבר הכלכלי העולמי, שפרץ אשתקד בארצות-הברית בשל מחדלי המדיניות הבנקאית וחמדנותם של אנשי הבורסה לבנקי ההשקעות, אשר עדיין מזעזע את שווקי העולם, מוסיף לתת אותותיו גם בישראל.
יכול והסרט, העוסק, כאמור, בבעיה הנוגעת בעצבי החברה הישראלית בשנה וחצי האחרונות, יביא את הישראלים לקולנוע. חלקם הגדול טרם נחשף לתופעת מייקל מור, אבי ז'אנר הדוקו-אקטיביזם, אלא לגרורותיו: מיקי רוזנטל וגיא מרוז, אשר אימצו את הז'אנר על מניירותיו, תחילה בתוכניות "בולדוזר" ו"בולדוג", ואחר כך בסרט "שיטת השקשוקה" (רוזנטל) ו"מוסר השילומים" (מרוז), סרט שהוביל לתוכנית הטלוויזיה הסמי-תחקירית "אורלי וגיא בע"מ".
אוהב לעצבן. מור
גישה מניפולטיבית
את ז'אנר הדוקו-אקטיביזם אפשר לנתח על-פי התבנית שמור יצק, בסרטיו המפורסמים והמאוד רווחיים (ראו טבלה), נתון נדיר בקולנוע הדוקומנטרי דל הרווחים. גם אם תכנן זאת מראש וגם אם לא, כבר בסרטו הראשון, "רוג'ר ואני", יצר מור אב-טיפוס בן ארבעה מאפיינים לז'אנר, שעליו התבסס בכל אחת מסרטיו המאוחרים.
א. יוצר הסרט הוא גיבור הסרט - כבר משמו של הסרט עולה כי אחת משתי הדמויות הראשיות היא של מור. כלומר, זהו סרט אישי. מיהו רוג'ר? רוג'ר סמית' היה בזמנו מנכ"ל ונשיא ג'נרל מוטורס. מהו הקשר בינו לבין מור, אז עיתונאי עורך במקומון? קשר רופף מכדי ששם הסרט ייקרא כך. סמית' סגר את מפעלי ייצור הרכב בעיירת הולדתו של מור כדי לצמצם עלויות שכר עובדים. בעיירה פלינט, כמו במחוזות אחרים במישיגן, תעשיית הרכב מפרנסת יותר ממחצית מהתושבים, וסגירת מפעלים יצרה אבטלה מיידית.
נקודת ההשקה בין סמית' לבין מור הייתה כפולה: משפחתו הועסקה במפעלים, ואחד מדודיו היה ממייסדי איגוד עובדי תעשיית הרכב בארצות-הברית. מור, חמוש במצלמתו, היווה את נציג מעמד הפועלים, במטרה להפוך לגיבור מעמד הפועלים - תואר שלו זכה מאוחר יותר, והרבה מאוד בצדק.
ב"רוג'ר ואני" מור שם עצמו כנציג החלשים מול כוחות האופל. לבד, כקאובוי של העת החדשה, הוא בא לנקות את העיירה - לפחות ברמת התודעה הציבורית.
ב. גישה עיתונאית תוקפנית. או, כפי שחקק זאת מור, גישה אקטיבית. להבדיל מעיתונאי, השולח שאלות בצורה מסודרת אל נשוא הסיקור על מנת לאפשר מתן תגובה מסודרת בתוך זמן סביר לעין, הגיבור הדוקו-אקטיביסט פועל אחרת לגמרי. כיאה ללוחם מסוגו, הוא מפתיע את אויבו במקום עבודתו או בביתו, כשהמצלמה פועלת, ומוציא אותו רע.
יש הטוענים כי שיטה זו מניפולטיבית, וכי לאדם המותקף יש זכות להתגונן. מנגד, המצדדים בגישה זו טוענים כי אותם בכירים בעלי כוח נוטים להסתתר מאחורי תשובות מתחמקות, ולהמשיך במעשיהם האנטי-חברתיים, יהיו אשר יהיו.
עניין נוסף המאפיין את הדוקו-אקטיביזם הוא האדרת דמות הקורבן - על מנת לבטא באופן מוחשי ואולי אף לזכות בהזדהות ציבורית, את הבדלי הכוח והמעמד בין הגיבור רודף הצדק לבין הניצב בראש התאגיד או הממשל (כמו למשל ג'ורג' וו. בוש, נשיא ארצות-הברית לשעבר, שהקריירה של מור חייבת לו לא מעט, ותיכף נרחיב).
מור, באופן מגמתי למדי, מקצין את דמותו של דון-קישוט. הוא לעולם מיואש, נהדף, פסימי, חלש, אך מצד שני: הוא נלחם באומץ, עד הסוף (סוף הסרט) למען הערכים, האג'נדה, למען הציבור.
וקיים גם עניין הצדק הפואטי - הקהל, וגם מור, יודעים שאת רדיפת הכסף, אותו מקור כוח שמניע את העולם המודרני, לא ניתן לשנות. אמנם דעת קהל ציבורית עשויה להוביל לשינויים - ראו מקרה בוש, אך מדובר במקרים קיצוניים, וממשל בוש היה רע במיוחד. נה נשאר? מעט צדק פואטי. וצדק פואטי הוא נקמה מהסוג המעודד - שמאפשר להמשיך ולסבול את הקיום האנושי.
מותג רווחי
מור הפך בשני העשורים האחרונות לאייקון. למותג לוחמני ורווחי. הוא כתב ספרים רבים, ביניהם "הקטן את זה" (1996), "גברים לבנים טיפשים" ו"גבר, איפה הארץ שלי" (2003) והגיש כמה תוכניות בטלוויזיה הבריטית והאמריקנית במהלך שנות ה-90. הוא מאמין בערכים שבהם הוא דבק, והוא באמת אמיץ.
עד אסון מגדלי התאומים, התקשורת בתקופת ממשל בוש הייתה בלתי מסויגת, וכל ביקורת על הממשל מצד עיתונאים הביאו לאיומי פיטורים מצד מנהלי הרשתות, ולעתים גם בפיטורים בפועל. מור היה הקול היחיד שלא היה ירא מלהפיץ את משנתו עוד בטרם התרחש האסון.
הלגיטימיות של בוש נסדקה עד מהרה בעקבות האדישות היחסית שלו למקרה, ומור, בסרטו המצליח ביותר, "פרנהייט 9/11" (223 מיליון דולר בקופות) שיצא לאקרנים ב-2004, חשף בפומבי את כשלי מערך המודיעין האמריקני, שהביא להתקפת הטרור הרת האסון. הטראומה הלאומית לעולם לא תשכך, והלקחים כבר הופקו - לפחות עד לפני המסיבה בבית הלבן מלפני שבועיים, אליה הצליחו להסתנן זוג תימהונים, שלחצו את ידי הנשיא אובמה.
במאי עטור פרסים
לפני "פרנהייט 9/11" היה זה "באולינג לקולומביין" (2002), שיצא נגד האלימות הגואה בארצות-הברית, בעיקר בשל החוק המתיר מכירת נשק חם לכל דורש. הסרט חשף נתונים מדאיגים של קטל כתוצאה משימוש בנשק, והראה כיצד האינטרסים הממשלתיים מצדדים בחוק זה. הסרט זכה באוסקר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר, בפרס ה"סזאר" הצרפתי עבור הסרט הזר הטוב ביותר וכן בפרסים רבים נוספים.
כבר אז היו שהאשימו את מור בעיוות מידע, בהצגה מניפולטיבית של עובדות, ובביום סצנות. הוכחות לא היו, וגם לא ניתן להאשים את מור בבימוי סצנות, על אף החומרה שבכך - שהרי כמעט כל סרט דוקומנטרי "מתוסרט" בצורה זו או אחרת.
וככל במאי דוקומנטרי המחזיק מעצמו, מור הוא דמגוג לא קטן. "אנשים שמשתמשים במריחואנה לא מכים את הנשים שלהם ולא עושים תאונות דרכים", אמר לא מכבר בראיון לאחד העיתונים.
יש להניח שלא מדובר בנושא הבא. מור לפחות על-פי העדכונים השוטפים באתר האינטרנט שלו, כבר מצא לעצמו מטרה חדשה: הנשיא ברק אובמה. *