נפצח באזהרה: לפי שם הספר, טבעי לצפות ש"תשוקת החלוצים" מתאר את הרומנים הלוהטים בין המפורסמים שבחלוצים, דוגמת אלו שחלקו ישראל ומניה שוחט, ממייסדי תנועת "השומר"; יצחק בן צבי (הנשיא השני של המדינה) והסופרת רחל ינאית וכמובן משולש האהבים מזיכרון יעקב, עם שרה אהרונסון, שהתאוותה לאבשלום פיינברג יפה התואר, שבחר להינשא לאחותה הצעירה ממנה, רבקה.
ובכן, לא בתשוקות אלו עוסק הספר, אלא דווקא בתשוקה לארץ (כמובן. איך אפשר היה להבין אחרת?). כן, אחרי שכתבו עליהם בביקורתיות, נוימן מחזיר לחלוצים את התדמית החיובית. הם הונעו מתשוקה לארץ ישראל, שקיבלה ביטוי בהשוואות מילוליות לקשרים עם בני זוג והורים.
במידה רבה היא גם באה על חשבון התשוקה שבינו לבינה, שהייתה מאוד פוריטנית בקרב החלוצים. בן גוריון כינה את הארץ "אלמנה" ואצל ברל כצנלסון היא נמשלה לכלה.
החלוץ צבי כץ הלך עם זה צעד קדימה (או אולי דווקא נמוך יותר). כשהגיע לאחד המעיינות, הוא כתב: "המעיין הצוהל הזה עורר בי חשק להיות צוהל, פראי ולהפרות נשים, הרבה נשים!".
את אהבתם לארץ ביטאו החלוצים גם באמצעות גרפיטי. הם היו עוברים בה ורושמים את שמם. אז אם תמצאו כתובת בנוסח "א"ד גורדון היה פה", אל תתפלאו.
הרצון העז ליצור קשר עם הארץ, לפי הסופר, מקבל ביטוי גם בשאיפת החלוצים להעביר אליה נוזלים, כמו דם, זיעה ומים. מפה באות אמירות בנוסח "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".
מבלי לגרוע ברעיון היפה שבהשבת כבודם האבוד של החלוצים, הספר לוקה בשתי בעיות קריטיות. ראשית, עצם ה"חשיפה" בספר שהחלוצים הונעו מתשוקה לארץ. או.קיי, החלוצים היו מחוברים לקרקע הזו בכל נימי נפשם, כולם עדיין על הכסא? כנראה שכן. גם האנלוגיה בין הקשר הרומנטי והקשר ההורי עם הארץ, אינו מפתיע.
הרי גם כך כבר גדלנו על "אמא אדמה", "ארץ חמדת אבות" וכו'. בשורה התחתונה, הסופר פשוט לא מחדש מספיק. החלוצים שעולים מהספר הם בדיוק אותם חלוצים שכולנו היינו מתארים בעינינו, אולי פרט למספר חוקרים פוסט-ציוניים.
מעבר לכך יש את עניין הכתיבה. אז נכון, מדובר בספר אקדמי, שמלכתחילה פחות "מתחנף" לקורא הממוצע בהציעו לו סיפור פופולרי זול ובשפה קלה. אבל מדהים לגלות כיצד ניתן לחבר ספר כה יבשושי על נושא כמו תשוקה. גם לא ברור היכן פה התשוקה, שעליה נסמכים שם הספר והתזה שבמרכזו.
העובדה שהחלוצים נישקו את האדמה, לא רק כשעלו אליה אלא מידי פעם גם בעבודה? חלק מהתשוקה נאמרת ואת השאר משלים הסופר כיד הדמיון החופשית. החלוצים רוצים לחוש את האדמה ומרגישים כלפיה כמו חתן לכלה? הרי לכם טקסט ארוטי. חכו, עוד רגע יבוא המשגל הגואל, את הקרקע כמובן, כמובן.
החיבור של החלוצים לארץ, בוודאי שקרה ועז היה הוא. אלמנט התשוקה, אף שכנראה היה, היה מינורי. בוודאי לא במינון שגורם לסופר לקחת אותנו ב"תשוקת החלוצים" למחוזות כה רחוקים.
ויש דבר נוסף, נשכח מעט, שעולה מהספר. נכונות החלוצים לשפוך את דמם למען הארץ, בבחינת היות זה מוות יפה והירואי, מזכירה עד כמה התרחקנו מהם. הרי היום גם מוות בלית ברירה להגנת העם שיושב בארץ, נתפס כאסון בלתי נסבל והצלת נפש אחת שווה את הקרבתו של עולם מלא.
איפה האמת? לא בטוח שהיא יותר קרובה לגישה של ימינו. *