דקותיים לפני שהיא עוצרת בתחנה שברחוב ליים, מאיטה הרכבת שנכנסת לליברפול ומשתהה בתוך מנהרת-אבן ישנה, עד שתורשה לעגון ברציף המיועד לה. אם תרצו, יש כאן מטאפורה מסוימת, כמו בגיהינום לדנטה, לאמור: אתם הבאים בשעריי - היוואשו מכל תקווה. ואכן, אם בימים כתיקונם ליברפול היא עיר אפורה ומדכאת, הרי שביום של קור מקפיא, טפטוף בלתי פוסק ומיתון מתמשך שפוגע בהכנות לחג המולד, היא מדכאת שבעתיים.
אלא שהסקאוזר עוף מוזר הוא, ממש כמו אותה ציפור שהיא סימלה של העיר ושל מועדון הכדורגל המפורסם שלה - כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. ביחסי הדחייה-משיכה שהוא מנהל מול שאר אנגליה, נדמה שהכי נוח לו להיות מיעוט מקופח, כזה שמצמיח מתוכו את הביטלס, למשל, או את מועדון הכדורגל המעוטר ביותר בהיסטוריה של אנגליה, כאצבע משולשת אל מול פרצופה של הממלכה המאוחדת: "אבל בהסתדרות", גרסת המרסיסייד.
עונה בלי הופעה בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות היא מכה נוראית למועדון כליברפול, שהיוקרה ממנה הוא נהנה באירופה היא הסיבה היחידה לשחקנים כמו פרננדו טורס למשל, לבוא ולשחק בעיר עם סקס-אפיל של חדרה. במשחק ההדחה מליגת האלופות, מול פיורנטינה, נדמה היה שנשבר משהו בין הקבוצה לקהלה. רק בודדים נשארו ביציע לשירת "לעולם לא תצעדי לבדך". השאר פשוט צעדו החוצה דקות ארוכות לפני שריקת הסיום. ביום ראשון שוב התייצבו האוהדים המסורים - ושוב הוכו - ועוד על ידי הקוקנים השנואים מצפון לונדון, התותחנים של ארסנל. החשש היה שבמשחק מול וויגאן אתמול (ד'), יהיו כבר קרחות ביציעים - ועוד ביום השנה החמישים להגעתו של ביל שאנקלי המנוח לקבוצה שהפך להיסטוריה.
לפני שאנקלי, משהו על בניון. יוסי, למרות מה שנדמה לפעמים בישראל, הוא כוכב ענק בליברפול. האוהדים מתים עליו. כדי לעורר קצת פרובוקציה, אני שואל את סטאן, נהג המונית, אם אין זה סימפטום למצבה של ליברפול, שיש לה כוכב ישראלי. הוא לא מבין את השאלה גם כשאני חוזר עליה בפעם השלישית, וזה לא רק בגלל שהוא סקאוזר: מבחינת אוהדי ליברפול, קבוצתם היא הגדולה בתולדות המשחק, וברור להם שאם מישהו מקבל את חולצת ההרכב, הרי זה רק מפני שהוא הטוב ביותר. עניינים כמו תקציב לא ממש מטרידים אותם: בעולמם - לא יכול להיות שחקן שיעדיף מועדון אחר על פני ליברפול רק בגלל בצע כסף. הנה - אפילו סטיבי ג'י נשאר. על יוסי הם מתים: קוראים לו כבר בשמו הפרטי ביציעים "קאם און יוסי" ונעמדים ל"סטנדינג אוביישן" כשהוא מוחלף בדקה השמונים.
אבל עם כל הכבוד ליוסי, כוכב הערב הוא שאנקלי: במחצית המשחק נערך טקס לזכרו של האיש שהחל לאמן את ליברפול בערב חג המולד 1959, לפני חמישים שנה בדיוק. משפחתו מוזמנת לדשא, שני נגני חמת-חלילים (איך תסבירו את העובדה שגדולי המנג'רים בכדורגל האנגלי לדורותיו, הם דווקא סקוטים?) מנגנים את הנעימה האהובה עליו והקהל ספק שר, ספק מתפלל לצליליה. שחקנים מהסגלים שבין 1965 ל-1974 עולים על המגרש וזוכים לעידוד מטורף מה-"קופ", יציע האוהדים השרופים באנפילד, כאילו הם עדיין לובשים את חולצות המועדון.
המחזה הזה מרטיט אפילו את נימי נפשו של אוהד יונייטד כמוני: אנחנו היינו ב"הפסקת אליפויות" של 26 שנים עד שחזרנו לטופ? גם ליברפול, אחרי 20 שנות בצורת - עוד תחזור. אולי לא העונה, אולי אפילו לא בשנים הקרובות. אבל היא תחזור: יש אימפריות שפשוט לא תקרוסנה לעולם.