יש שחקנים שתבעו לעצמם קריירה. איל ברקוביץ' נולד כזה. הוא לא שאל את המאמנים שלו אם יפתח בהרכב. יש שחקנים שנמשחו לכוכבות מגיל צעיר מכוח האינרציה והכישרון. נימני היה כזה. אחרים חצבו את דרכם לשם. שלח, חרזי, חזן. ויש שחקנים שכל מה שהיה להם הוא רק לחלום. רובם הגדול נותר חולם. התסריט האופטימי במקרה של מעטים מהם הוביל אותם לקריירת חפירות בליגות נמוכות, היתר התאדו במעבר לבוגרים.
ויש שחקנים שהסיפור שלהם הוא סיפור סינדרלה, שהדברים פשוט התגלגלו עבורם והם מצאו את עצמם מגשימים את החלום. הם לא לכלכו, הם לא חתרו מאחורי אף אחד. הם עבדו והזיעו פי מאה יותר קשה מכל אלה שהתאמנו לידם, ואף פעם לא הפסיקו לחייך. ומה שיפה במקרה שלהם, שהדברים הסתדרו עבורם ככה שהם תמיד היו במקומות הנכונים בזכות. לאגדת הסינדרלה שלהם קוראים קריירת "פורסט גאמפ". וזהו סיפורו של ארז מסיקה.
אני וברקוביץ'
הנה, כשמסיקה פגש את הדר לבליינד דייט, הוא היה בן עשרים. זה היה לפני כמעט עשר שנים. אחרי שלב "השאלות הרגילות" כמו שהוא קורא לזה, הדבר היחיד שמסיקה מצא לדבר עליו עם הבחורה שמולו שאז היתה בקושי בת 17 וחצי, זה איל ברקוביץ'. כי עבור שחקנים מסוגו של מסיקה, בטח בשלב ההוא של הקריירה שלהם, ברקוביץ' הוא לא דבר אמיתי. הוא אגדה. הדר לא שמעה על ברקוביץ'.
סיפור הסינדרלה של מסיקה, כמו כל ספר אגדות, הוא סיפור שלטקסט הכתוב מתלוות תמונות. התמונות של מסיקה מאוגדות כולן באלבום מיוחד, עם הניילון הנצמד להגן עליהן, מעשה ידיה של הדר, היום כבר אשתו. לצד התמונות, גזרי עיתון. כולם מסודרים בקווים ישרים, מועמדים פלס. כל מילה שנכתבה עליו, שם. זאת תמימות. יבוא יום וזאת תהיה הדרך של מסיקה להזכיר לעצמו ולילד של השכנים שלא נולד כשמסיקה שיחק, שהוא באמת היה שם, בדפי ההיסטוריה.
"אומרים שסטטיסטית, על כל מאה ילדים שמתחילים לשחק כדורגל, תשעה יעלו לבוגרים. רק אחד מהם, יעשה קריירה בליגת העל. אני הייתי עם ברקוביץ' באותה קבוצה וישנתי איתו באותו חדר במלון. תראה איזה עולם קטן", מסכם מסיקה בחיוך ואותה תמימות שובת לב, כמעט בפליאה, את קריירת הפורסט גאמפ שלו.
ויש שם, באלבום, תמונה של מסיקה ממשחק ההעפלה של מכבי לצ'מפיונס ליג נגד פאוק סלוניקי ביוון ולצדו גזיר עיתון עם קטע פרשנות של שלמה שרף. מסיקה הבקיע ובישל את השני ללירן כהן, ובעצם העלה את מכבי לצ'מפיונס. "מסיקה היה מספר אחד במגרש כל המחצית הראשונה, כנראה שחולצה מספר 11 עושה לו את זה", כתב המאמן הלאומי לשעבר.
"אני זוכר שעלינו למגרש, וזה האצטדיון הכי רע עם האוהדים הכי מפחידים", נזכר מסיקה ביום ההוא, לפני חמש שנים. "התחיל המשחק ואמרנו לעצמנו: 'הם אוכלים אותנו'. מרוב רעש, לא שמעתי בחימום את השחקן שמדבר לידי. אבל אז הגיעה הדקה השמינית והבקעתי. איזו הרגשה שהיתה לי אחרי הגול. תוך מאית שנייה היה שקט מוחלט באצטדיון. ברגע הראשון אתה לא מבין, 'היה גול, לא היה גול', ופתאום כולם קפצו עלי והלב אמר לי שהיה גול. שרף כתב בטור שלו שהוא חייב לסיים בתגלית ושמה ארז מסיקה. הנה, תקרא בעצמך"."בכלל ניסיתי להגביה", מצוטט מסיקה אחרי המשחק בגזיר עיתון בפסגת העמוד באלבום.
עוד לפני שהיה תגלית, ברגע שלא תמצאו תמונה שלו באלבום, אבל הזיכרון ממנו בראש של מסיקה חי כמו סרט נע, מקופל הסיפור כולו. "ערב אחד, ישבתי בסלון וראיתי בטלוויזיה משחק של מכבי חיפה בצ'מפיונס ליג בעונה ההיא של 2003, הפעם הראשונה שקבוצה ישראלית שיחקה בצ'מפיונס ליג", הוא מספר, "העונה כבר התחילה מזמן, ולי עוד לא היתה קבוצה ולא הייתי מוכר. ואמרתי לעצמי 'איזה כיף יהיה אם תהיה לי הזדמנות להגיע לחוויה כזאת, לראות את עצמי יום אחד משחק בצ'מפיונס ליג'. הרשתי לעצמי לחלום דבר כזה. שנתיים אחר כך, הייתי באותו מעמד".
אני בצ'מפיונס ליג
ואז, בוקר אחד לפני שלושה חודשים, הגיע הטלפון מהרופאה של הפועל ב"ש. "הטלפון צלצל, ואני חשבתי שזאת שיחה רגילה, ופתאום הרופאה מתחילה לדבר, והיא מסבירה לי שיש בעיה עם הנתונים של הבדיקות לב. היא בישרה לי שכדורגל והבעיה שלי לא הולכים ביחד, כל סוג ספורט בעצם, גם חובבני. אתה מקבל את זה ולא מאמין. הלם כזה. כמו שאני זוכר נכון, באמצע הדברים שלה הבאתי את הטלפון לאשתי כדי שתמשיך לדבר איתה. אני פשוט לא הבנתי מה היא מדברת אלי. לא יכולתי להבין. גם להגיב לא הצלחתי. אני נמצא בשיא הכושר שלי, חמישה מחזורים מתחילת העונה שיחקתי מאה אחוז, נגד בית"ר במחזור החמישי הרגשתי טוב והרגשתי שאני הולך לתת עונה גדולה ופתאום הטלפון מהרופאה. והדמעות זולגות לי מהעיניים, ואשתי מדברת עם הרופאה ובוכה גם היא, ואני אומר לעצמי שזה לא יכול להיות, שהכל בסדר ולא קרה כלום. תמיד היה לי חלום שכשאגמור לשחק כדורגל, אמשיך לעשות ספורט ואשמור על כושר ואתפרנס מזה. והבשורה הזאת גמרה אותי. ולהגיד לך משהו, עברו שלושה חודשים, ואני עדיין לא מעכל".
ועכשיו כל מה שנותר הוא לדפדף באלבום תמונות האגדה שלו, ולהיזכר. "הנה תמונה שלי,כשאני בן עשרים, בבוגרים של מכבי חיפה. אז הכרתי את אשתי. הנה אני עם בניון, תקלוט, אני לידו, וז'וטאוטאס שהגיע למבחנים. יש דבר כזה?! שחקן כמוהו בא למבחנים. ופה ז'אנו, ז'אנו הכיר בין אשתי לביני, ורוני לוי עוד היה עוזר מאמן. וזה בהפועל ת"א, שנה אחרי האליפות שהם לקחו. הנה שיר שהאוהדים חיברו עלי ושמו באינטרנט, וכתבו מתחת 'חלוץ צעיר בן 21 שהגיע הקיץ לקבוצה', הדפסתי את זה משם. השיר הולך ככה: מסיקה, מסיקה, מסיקה, מסיקה - אוי, אוי, אוי, אוי, אוי".
מדפדפים עמוד. קטע מהעיתון שמספר על סגל הנבחרת האולימפית למשחק בצרפת. כל הידיעה שמות השחקנים המוזמנים, לא מעבר לזה, ובכל זאת היא נמצאה חשובה מספיק להיכלל באלבום. השמות "צרפת" ו"מסיקה" ממורקרים במרקר צהוב. כאן כבר מסיקה במכבי נתניה. בשנים ההן הוא עדיין תייר מועדונים, פעם פה פעם שם, בדרך הבטוחה להיות אחד מאותם תשעה אחוזים מהסטטיסטיקה שהוא עצמו מספר עליה בפתיחת הכתבה.
ואז, ידיעה קטנה מספרת שמסיקה חתם במכבי ת"א. הדר גזרה במיוחד את התאריך מחלקו העליון של העמוד בעיתון והדביקה לצד הידיעה. 13 בנובמבר 2003. קטנה הידיעה, חמישים מילה לא יותר, ובשביל מסיקה היא עולם ומלואו. "את רוב שנותיי העברתי במחלקת הילדים והנוער של מכבי חיפה, ואז נדדתי עד שמצאתי את הנחלה במכבי ת"א. קלינגר הביא אותי והאמין בי. חמש שנים הייתי שם. התקופה הכי יפה שלי. שנים חלמתי להיות בקבוצה גדולה. העפלתי לצ'מפיונס ליג, הייתי חלק עיקרי בזה, זכיתי בגביע המדינה והבקעתי שער בגמר, והיתה לי החוויה לשחק עם שחקנים גדולים כמו ברקוביץ' ורוסו.
"ממש כיף לי לחשוב על השנים האלה. הכל אני זוכר משם. את האווירה בבלומפילד, בעיקר בדרבי, היה לי גם המזל להבקיע בדרבי, לא כל שחקן זוכה לזה, ואני ניצחתי דרבים. רואה את הכותרת הזאת? 'ארז שוב ניצח בדרבי'. אדורנו פרץ מימין, הוא מאד מוכשר, העביר כדור, פרוחננקובס פתח רגליים בפינה הקרובה, קלמי סבן ניסה לסגור, ואני באתי מהפינה הנגדית נתתי פס לפינה הרחוקה ושביט מסתכל ומסתכל, והכדור דרדל'ה", הוא צוחק, "עד היום לא פגש את הרשת, אבל נכנס. מייד רצתי לקהל ואחרי זה לקלינגר. אשר גולדברג קרא לי בכתבה שהוא עשה עלי: 'איציק זוהר מפרדס חנה'. הוא בא לאימונים וראה את הבעיטות שלי. 'החודשים האחרונים הפכו אותי למכביסט', אני מספר שם. הייתי רוצה לחזור לתקופה ההיא, אבל איך חוזרים?".
אני נפרד
"כאן זה הגול הראשון שלי במכבי. נגד אשדוד, ניצחנו 2-0. נכנסתי מחליף והבקעתי את השני דקה 92. אני זוכר שכל כך התרגשתי. זאת ההרגשה הכי טובה בעולם. מהרגע שהכדור מזיז את הרשת עוברות עליך 15-10 שניות של טירוף, אני לא יכול לתאר את זה במילים, אבל אני אגיד לך ככה. נגיד שאנחנו בדקה 85, ואתה גמור ולא יכול לנשום ומת שהמשחק ייגמר כבר ולגמור מבסוט, לא משנה אם ניצחת או יצאת תיקו, ואז, פתאום אתה שם גול דקה 86, ואתה יכול לשחק עוד תשעים דקות רצוף".
ממשיכים לדפדף, ומגיעים כבר לכתבות מהעיתונות בלרנקה, כשעבר לשחק בקפריסין בעונה שעברה והתאחד מחדש עם קלינגר. מסיקה לא מבין מה כתוב בהן, אבל התמונה שלו שם והוא יודע שהכתבות עליו. "אני עוזב בלב כבד", מספרת כתבה איתו בעיתון ישראלי. "לא רציתי לעזוב את מכבי", הוא אומר כשהוא נעצר על הכותרת הזאת, "אולי טעיתי כשעזבתי. זה מעלה בי זיכרונות מתוקים להסתכל בתמונות האלה, אין דברים כאלה. זה מרגש אותך. אני בסך הכל שלושה חודשים אחרי ההודעה, אני עוד לא מעכל את מה שקרה לי. זה לא פשוט בכלל. אולי אני צריך לצאת לחודשיים לתאילנד".
נותרו עוד דפים למלא באלבום. את התמונות והכתבות בפרק הסיום הלא צפוי של סיפור האגדה שלו מהרגע שחתם בהפועל ב"ש בקיץ ועד הפרישה בכפייה הדר עוד לא מצאה זמן להדביק. "היו עליו שלוש כתבות במקומונים שם", היא מספרת. אבל הנה משתרבב כרטיס ממשחק גביע הטוטו של באר שבע נגד רעננה, מודבק בקושי ובעוד רגע נופל מהאלבום, מתגלה כמעט בטעות ומהווה עדות שמסיקה באמת היה שם.
"זהו, אח שלי, נגמר", הוא סוגר את האלבום. לפחות הוא יוכל להגיד לעצמו שהוא ניצח.