אם בשטייניץ נפלה שלהבתאינני מכיר את שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, אך כל אימת שהייתי מקשיב לו לאורך השנים - נשמעו לי דבריו רהוטים, משכנעים ונעימים, אם כי נוקבים. לא כזו היתה התרסתו (הבלתי משכנעת) האחרונה כלפי בתי המשפט, הפוסקים כביכול "בהפקרות תקציבית".
מוטב היה שדברים אלה לא היו נאמרים - ובוודאי משנאמרו על-ידי שר אוצר, שהוא גם ד"ר לפילוסופיה. השר שטייניץ איננו בקיא כנראה בתחומי משפט וזכויות יסוד בסיסיים, ולכן מעד בלשונו ומעד בדוגמאותיו (אלא אם כן הוצאו הדברים והדוגמאות מהקשרם).
מטבע הדברים, כל אימת שבית משפט דן בריבו של אזרח מול השלטון או רשות מרשויותיו, יש לפסיקתו של בית המשפט השלכה תקציבית. מי ישמור על האזרחים מפני עריצות השלטון (חלילה) אם לא בתי המשפט?
החלטת בית משפט לחייב את המדינה בהשבת כספים לאזרח או באי-חבותו של האזרח לשלם למדינה כספים שהמדינה ביקשה לגבותם שלא כדין, כמוה (בהקצנה) כקביעה כי הרשות השלטונית חרגה מסמכותה החוקית.
האינטרס הלאומי האלמנטרי הוא שהמדינה תפעל אך ורק בתחום סמכותה, וכל חריגה הימנה תשפיע מן הסתם על תקציבה. שומה גם על התקציב להתגדר בד' אמות הסמכות. בית המשפט רשאי ואף חייב לאכוף את החוק ולמנוע חריגה מסמכות.
זו איננה הפקרות פסיקתית אלא תפקידו של בית המשפט.
השר הנכבד מזמן לנו דוגמה (בלתי מתאימה) מתחום התרת ניכוי הוצאות מטפלת כהוצאה לצורכי מס (פרשת "ורד פרי") ככזו המתערבת כביכול בתקציב המדינה. אך האמת המשפטית שונה לחלוטין: משקבע בית המשפט כי יד טענת הנישומה על העליונה (אגב, בניגוד לדעתי המקצועית) - אנוס היה בית המשפט על-פי החוק להצדיק את הנישום, לקבל את ערעורו ולחסום שלטון בדישו - גם אם יש בכך השלכה תקציבית משמעותית.
דווקא בעניין זה נקט בית המשפט במשנה זהירות תקציבית, ותחת אשר (כרגיל) להקנות לפסק דינו משמעות רוחבית גורפת - הוא קיבל אך ורק את הערעור האינדבידואלי של הגברת המערערת, ואילו את השלכות הרוחב הותיר בידי המחוקק - ובלבד שהמחוקק יתעשת ויידרש לנושא תוך פרק זמן קצוב.
ואכן, במישור העקרוני יש לשאול שאלה רטורית מהדהדת: כלום יפקיר ויקריב בית המשפט את צדקת טענות הנישום (אם וכאשר הוא צודק אליבא דבית המשפט) על מזבח היציבות התקציבית? ומה עם השוויון בפני החוק?
לדידי, דוגמה בלתי מוצלחת נוספת אותה גייס שר האוצר לתמוך בטענת "ההפקרות התקציבית" של בתי המשפט הוא פסק הדין החדש והחשוב בו מנע בית המשפט העליון את הפרטת בתי-הסוהר, לבל תיפגע ליבת זכויות היסוד של האסיר. כך יאה וכך נאה למדינה שוחרת זכויות יסוד.
למקרא פסק הדין רוויתי נחת, שמציון תצא תורה ודבר משפט מירושלים. בתחרות שבין התקציב לבין חירויות יסוד - יד החירות היתה על העליונה, והפגיעה בה נמצאה בלתי מידתית ובלתי חוקתית. זה המשטר הנאור בו בחרנו ורצינו לחיות בו; ואידך זיל גמור.
אינני גורס כי בתי המשפט מעולם חפים מטעויות. גם לי (כלאחרים) יש לעתים ביקורת על פסיקה כזו או אחרת (למשל ובמיוחד, על הציווי הפסיקתי למגן את שדרות), אך אין בכך (חלילה) משום "הפקרות כלכלית" של בתי המשפט, אלא לכל היותר טעות בשיקול-דעת שיפוטי או פרשני.
אדוני שר האוצר הנכבד, ד"ר לפילוסופיה, נעים סבר ודעת - אם בך נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
