ועידת הפסגה העולמית של האו"ם לשינוי האקלים, שהסתיימה אתמול בקופנהגן, נראתה לרגע כמו קו פרשת המים בהתייחסות הישראלית לנושאים של התנהלות בת-קיימא ואיכות סביבה. למשך יום-יומיים הייתה תחושה, שאנחנו מבינים כי יעדים סביבתיים גלובליים הם משהו, שמדינות מפותחות לא יכולות להימנע מלהתחייב אליו.
אולם ההתרגשות הראשונית חלפה, ולאחר ההתלהבות של ימי פתיחת הוועידה, ההתעניינות של עורכי החדשות פחתה, וכמוה גם המודעות הציבורית לקיום הוועידה, ולפעילות הנציגות הישראלית בה. בתחילת השבוע שעבר, עם נחיתתי בקופנהגן, התחלתי להבין עד כמה חבל שבארץ לא יודעים יותר על מה שמתרחש בוועידה - באופן כללי, ובעיקר, בפן המקומי שלנו.
ראשית, אולי אם היינו יודעים על הקשיים הכרוכים בארגון הוועידה - התורים הארוכים, כמות האורחים שלא זכו להשתתף במושבים שאליהם נרשמו, הבלבול והמידע החסר - היינו חשים קצת יותר טוב לגבי יכולות הארגון שלנו כישראלים.
אחרי שעות ארוכות של עמידה בקור מקפיא, עם אלפי משתתפים מהעולם, שחלקם לא זכו כלל להשתתף בדיונים על צמצום פליטות גזי החממה בארצותיהם, נדמה שהשאלה המתבקשת ביותר היא: כמה 2CO היה נחסך מהאטמוספירה, אלמלא היו מגיעים אלפי אנשים לדנמרק לשווא? אין דבר מקומם יותר מלהיחשף לכזה בזבוז במסגרת שכל מהותה לחנך להפסקת הבזבוז המיותר, ולנהוג במשאבי העולם באחריות.
בנוסף, כישראלים, ראוי היה שהוועידה תחשוף בפנינו טפח ממה שמתרחש מאחורי הקלעים, כאשר אנחנו נדרשים להציב לעצמנו יעדים סביבתיים עתידיים. ראוי היה שנדע איך מתנהלים הדיונים בין משרדי הממשלה, ולמה באמת מתכוונת ישראל, במקרה הכי אופטימי, להתחייב לאומות העולם (כי בעת כתיבת טור זה ישראל עדיין לא אישרה כל התחייבות, ונציגיה עוד לא הציגו לעולם שום יעד רשמי).
גם במקרה הטוב, ישראל לא תתחייב לצמצום פליטות גזי החממה שהיא מייצרת, אלא לצמצום הגידול בזיהום. ראוי היה שנדע, שזו התחייבות שכבר 'התחייבנו' בעבר, בדרך של יוזמות לחקיקה ולתקינה, שיצאו לדרך בישראל, אך מסיבות שונות לא הפכו למציאות.
בשנים האחרונות קודמו בארץ יוזמות הקשורות לבנייה ירוקה, למעבר לתאורה חסכונית במבני ציבור, לתחבורה ציבורית, לשמירה על שטחים פתוחים - אבל כולן תקועות בביורוקרטיה שלנו. לו רק היינו מקיימים את מה שהבטחנו לעצמנו, היינו כבר עומדים ביעדים, שכעת אולי יחייבו אותנו כיעד עתידי (ולמרבה הצער, ספק אם גם אז נעמוד בו).
לימוד נושא הקיימות הוא חשוב, אך חשוב יותר שנאמץ את העקרונות הנובעים ממנו: חשיבה לטווח ארוך, לקיחת אחריות, בחינת מעשינו לאורך הדרך, ועמידה ביעדים מוגדרים ומדידים. אם נדע לעשות את זה, גם כמות הפליטות שאנחנו מייצרים תפחת במידה משמעותית. השאלה היא לא רק מה הם היעדים שאנחנו מוכנים או לא מוכנים להצהיר עליהם, אלא איך וכיצד אנחנו מתכוונים לעמוד בהם.
הכותבת היא אדריכלית, סמנכ"לית תכנון וקיימות בקבוצת שיכון ובינוי