הדיון שהיינו ערים לו לאחר יציאת גליון "100 המשפיעים והחזקים בתקשורת" היה מרתק. ויכוח ששמענו בלא מעט מקומות היה סביב המדורגים 1 ו-2. מהפידבק שקיבלנו הסכימו רבים כי
אבי ניר, מנכ"ל
קשת, ראוי למקום הראשון. אחרים סברו כי למרות עוצמתו של ניר והשפעתו על השיח התרבותי, לצד הובלתן הברורה לאורך זמן בשידור המסחרי, דווקא מו"ל "אחרונות"
נוני מוזס (שדורג שני) עודנו ראוי לבכורה. נכון, אמרו, "מדורת השבט" של קשת היא אמנם נדירה, אך זו זקוקה ליותר ויותר חומר בערה כדי לשמר עצמה מהיכחדות. לראיה, הכרסום ברייטינג "האח הגדול" לאחר הדחתה של מעיין חודדה.
בכל הקשור להתנהלות פנימית, רב ב"ידיעות אחרונות" הנסתר על הגלוי, פי כמה מבכל ארגון אחר. נכון, העיתון ממשיך להיפגע בחשיפה, גם בשל תהליכי שחיקה טבעיים וגם "תודות" לחדירה האגרסיבית של "ישראל היום". אך כשבוחנים את ההתנהלות של מוזס מאז השיג את השליטה בעיתון שייסדה משפחתו (והפיכתו לקבוצת תקשורת), רואים כי אין לאיש כל כוונה לוותר על מובילות בענף. כמעט בכל מחיר.
בתקופה האחרונה שמנו לב ל-3 מהלכים מכיוון רחוב מוזס 2, שבחובם טמונה המהות האמיתית של קבוצת "ידיעות". בראשון, נוצר סכסוך מרתק בין "ידיעות" לקשת. נדמה שאפשר לכנות אותו "סכסוך אסטרטגי". בעולם שבו המדיה תהיה בעיקרה "מסכית", צודק מוזס אם הוא סובר כי קשת היא איום מרכזי על כוחה של קבוצתו, ובראותו את החברה בניהולו של ניר נוגסת בהכנסות פוטנציאליות עבורו בטלוויזיה הרב-ערוצית (HOT) או באינטרנט (mako) - אין לו כוונה להמשיך ולהאכיל לשובעה מתחרה דה-פקטו.
בנוסף, פירסם החודש יובל דרור ב"העין השביעית", כי הקבוצה תבצע רכישה מסיבית של קוראים אלקטרוניים, "אי-רידרים". המכשיר יוכל להיות ממותג "ידיעות", להעביר את קהל הצרכנים מהעיתון המודפס לעיתון אלקטרוני ולהשתמש בכוח המותג ובכוח המסה הצרכנית, בכדי לרתום גופי תוכן נוספים.
את הפרויקט מובילים מוזס עצמו ואנשי הפיתוח ב"ידיעות טכנולוגיה", יחידה שירותית רוחבית בקבוצה. טרם ידוע לנו מה רמת מעורבותו של העורך שילה דה-בר בעניין, אך לא יהיה בלתי סביר להניח כי זה מעורב בו. פרויקט מסוג כזה הוא אולי הניצול הנכון ביותר של דה-בר ומיצוי אמיתי לסיבה שבגינה מונה לתפקיד העורך. מי שהיה יד-ימינו של מוזס כסגן יו"ר הקבוצה וה"אורקל" שלו בענייני טכנולוגיה, הוא סטארט-אפיסט בנשמתו, שחי ונושם קידמה. אם הוא אכן מוביל את הפרויקט, אולי יהיה אפשר לתת לו את התואר "עורך ידיעות טכנולוגיה".
המהלך "הציבורי" היחיד מבין האחרונים הוא חגיגות ה-70 לעיתון. "ידיעות" גנז בשנה שעברה קמפיין מיתוגי, שאותו היו אמורים להוביל בכירי הכותבים בעיתון, מנחום ברנע וסימה קדמון ועד יאיר לפיד ודנה ספקטור. לבסוף, הקמפיין היחיד שעלה לאחרונה הוא קד"מ חלוקת המזומנים המסורתי. אך הקמפיין המשמעותי יותר ניכר לאחרונה - חגיגות ה-70 נעשו בהשקעה מערכתית אדירה ובליווי גימיקים כמו גליונות תלת-מימד.
מטור שפרסמו דה-בר והמשנה לעורך, רון ירון, וגם מהעמודים הישנים שהובלטו לאורך השבוע הראשון לחגיגות - ניכר ניסיון לחדד את ערכיו של "העיתון של המדינה" מחדש. הובלטו שם אימרות כ"בגובה העיניים" ו"עיתון לכולם", והכותרות שנשלפו מהארכיון כמו באו "להצדיק" את רוח העיתון ב-20 השנים האחרונות - כותרות "קופי", בנות 2-4 מילים, הפונות לרגש הלאומי.
המהלך הגיע לצד הכרזת "ישראל היום" על הצמדת מספר עותקי גיליון סוף השבוע לזה היומי - כרבע מיליון ביום. מול החינמון שמנסה לנכס לעצמו ערכים הדומים לזה של העיתון הוותיק ("ישר ולעניין" הוא למעשה "בגובה העיניים" עם קריצה למאבק בשחיתות), מנסים אנשי מוזס להבליט את יתרונות המותג הוותיק. זאת באמצעות המוניטין, החיבור הרגשי וניצול מותגי התוכן של העיתון, בדמות כותביו הבכירים.
עופר you can refuse
ובעוד מוזס שומר על מהלכיו קרוב לחזה, כרגיל, ויודע לנתב היטב את עוצמת השפעתו השקטה על מסדרונות הפוליטיקה יחד עם ראייה עסקית קדימה, הסתובב לאחרונה המו"ל המתחרה עופר נמרודי במסדרונות הכנסת, וקידם מהלך מעורר ביקורת.
נמרודי ואחרים גייסו מספר חברי כנסת לקידום חקיקה שתגביל את אפשרות שליטתם של אזרחים זרים בעיתון מקומי. ההצעה המתגבשת הפכה ל"חוק אדלסון". חוק גרוע, אינטרסנטי ומקומם.
החוק, סביר להניח, לא יעבור, והממשלה כבר הודיעה כי תתנגד לו. זה לא הפריע לנמרודי לפרסם ביום ה' האחרון (17.12) עמוד שלם המוקדש להצעה, באמצעות הכתב אריק בנדר, שיצר אווירה אוהדת סביב החוק.
לראיה, מציגים שם חברת כנסת מהליכוד (מירי רגב, המיני-מורדת של ביבי) וגם חברי כנסת מש"ס ומישראל ביתנו. ברור, שהרי ידוע לכל שבש"ס וישראל ביתנו המשמעת הסיעתית רופפת, וכל חבר כנסת יפעל לפי צו מצפונו. חלילה לא לפי ההנחיה הסופית של הרב עובדיה יוסף והדמוקטטור אביגדור ליברמן.
ב"ישראל היום" לא נשארו חייבים ויצאו במתקפת ענק. העורך עמוס רגב פירסם מאמר על כפולת עמודים בה הוא מותח ביקורת חריפה על נמרודי ומוזס. גם בעל הבית שלדון אדלסון התראיין לבלוג יהודי בארה"ב והתנער מהמונח "ביביתון".
ב"ישראל היום" צודקים ולא צודקים. צודקים בעניין העקרוני, אך מגלגלים עיניים בטענתם כי העיתון חף מאינטרסים פוליטיים.
ועם כל הצער והדאגה המלווים במהלך בו עיתון חינמי "שובר" את השוק ומציג אג'נדה פוליטית בעייתית, אין טעם לחסום בעלות זרה באמצעי תקשורת מקומי. בדיוק כמו שלא היה טעם במהלך השגוי של דידי לחמן-מסר למניעת בעלות צולבת בכלי תקשורת בשנות ה-90, אחד מהנדבכים האומללים ביותר של הרגולציה בישראל, שתמיד הולכת צעד קדימה ושניים אחורה.
התקשורת תמשיך להיות יותר גלובלית, והצריכה תמשיך לשאוף לשמר מוטיבים מקומיים. במקום פגישות מיוח"צנות עם חברי כנסת, עדיף לנמרודי להשלים עם ההתפרקות הצפויה של מפעלותיו בפורמט בו הם קיימים היום, ולנסות להתאים את עצמו לעידן החדש - בין אם במהפך ארגוני אמיתי ובין אם באמצעות מכירה או התמזגות לגופי מדיה אחרים.