אבא שלי ז"ל נהג לחלק את האנושות לשניים - לעובדים ולעסקנים. עסקן הוא מי ש"לא נתן יום עבודה אחד בחיים". השנה היתה 1981, וזה עתה התחלתי לכתוב טור ב"מעריב". "מה אתה בדיוק עושה בחיים?", שאל אותי אבי בעוקצנות מהתלת. "בעל טור ב'מעריב'", אמרתי והתכוונתי 'בעל טור בכיר'. "הא", הוא אמר, "כותב בעיתון", פישט את העיסוק, הוציא ממנו אוויר והנחית אותו מטה. "כן", אמרתי, "כותב בעיתון". הוא עיווה את פניו בזלזול והפטיר: "אצלנו כתבו אחרי שעות העבודה...".
אינני מתנדב לקפח פרנסות, אך הסרקזם הזה מצדיק דיון: מהי פרשנות - עבודה, מקצוע, משלח-יד או תחביב?
ערב הבחירות לכנסת הקודמת ב-2006 גונב לאוזניי כי שמעון פרס ואהוד אולמרט נועדו עם איל ההון ארנון מילצ'ן וסיכמו ביניהם כך: ציפי לבני, שהיתה ממוקמת במקום השני ברשימת "קדימה", תוזז למקום השלישי, פרס יקודם למקום השני. תפקיד שרת החוץ יישמר ללבני.
חצי שעה לפני השידור טלפנתי ללבני לבשר לה את הבשורה - בשורת השידור, לא את בשורת הזזתה. היא היתה בסוד המהלך שנכפה עליה. לבני נאחזה בהלה מכך שהידיעה דלפה ושהיא, על לא עוול בכפה, תיחשד בהדלפתה. הרגעתי אותה והבהרתי כי אני רק מיידע אותה מטעמי נימוס, בתקווה שחזקת החפות תעמוד לה לאחר השידור.
ב-20:00 נפתחה מהדורת חדשות ערוץ 2 עם "פרשננו", כהגדרת המגישה יונית לוי. "פרשננו" - הוא אני - תימצת את הידיעה בכ-40 שניות וירד מהמסך. מיד ובצמוד עלתה לשידור עמיתתי, רינה מצליח, "כתבתנו", כהגדרת המגישה. "כתבתנו" נתנה את הפרשנות - מה אומר הצעד הזה ומה הוא מעיד על "קדימה", על פרס, על אולמרט, על לבני וכו'.
עיניכם קוראות נכון ואוזני צופינו שמעו נכון, פרשננו הוא בעצם כתבנו, ואילו כתבתנו היא למעשה פרשניתנו.
עיסוק עם טעם של פעם
במציאות התקשורתית הנוכחית הוסרו כל הגדרות והתנדפו כל ההגדרות. אנחנו חיים ופועלים בבום או בבועה, ככל שמדובר במגוון האמצעים, בכמות המשתתפים, בעמידתם על המגרש, בקצב, בתחלופה.
לאריק אינשטיין היו פעם גם שירים יפים על עיתונות. כמו, למשל, השיר על "שבת בבוקר יום יפה/ אמא שותה המון קפה/ אבא קורא המון עיתון". בינתיים מחקרים לימדו שלא בריא להרבות בשתיית קפה. החיים והטכנולוגיה לימדו שבעיתון צריך לכתוב קצר כי הקוראים, ההולכים ומתמעטים, קוראים אותו מהר.
שפת הטלוויזיה בוודאי חייבת להיות דחוסה וקומפקטית, 70-60 שניות "סיט-אפ", משום שתפסת מרובה לא תפסת ומשום שאנחנו יוצאים לפרסומות ומיד נשוב. המחיר המקצועי בלתי נמנע: אומרים שזו לא פרשנות אלא "ויצים", לא הנמקה, אלא "סאונד-בייטס".
פרשן או בעל טור, פובליציסט או מסאי, זה עיסוק עם טעם של פעם. המאמר הקנוני היה ז'אנר ארכני ונינוח, פטור מאובייקטיביות, חף מניטרליות, מחייב הבעת דעה ומאפשר הנמקה. העיסוק הזה, במובנו הקלאסי, חלף ועבר מהעולם. ישנם עדיין כותבי מאמרים משובחים וקוראים המוכנים להישבע בהם (אני, לדוגמה, לא מחמיץ את מאמריו של יואב קרני ב"גלובס"). אבל העיתון והעיתונאי שוב אינם ניצבים במרכז החוויה, גם משום שאין כבר חוויה משותפת אלא חוויות שונות של קהילות שונות; גם משום שהטכנולוגיה עשתה שמות בהרגלי הקריאה.
הפוליטיקה כשלעצמה חדלה לעניין. שרים וחברי כנסת משעממים, ראשית מפני שהם ברובם באמת אנשים משעממים, ושנית מפני שהציבור יודע שהכל דיבורים. כמאמר העממי, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. תוכניות טלוויזיה, שנשענו על פוליטיקאים כמרואיינים מרכזיים, דעכו והתאיידו.
התהליך המדיני תקוע וסב על צירו. מאוסלו לקמפ דייוויד, ממפת הדרכים לאנאפוליס, מהפשרה להקפאה. תהליך השלום כמו השמש: וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף. אז מה יתרון לו לפרשן בכל עמלו שיעמול תחת השמש?
סדר היום הפרשני נטש את המדיניות והפוליטיקה ונדד לפלילים, למשפט, לחברה, לכלכלה ולתרבות הפנאי.
חופש הפירשון
בניגוד מוחלט לדימוי העצמי, ישראל מעולם לא הובילה בקריאת עיתונים. הקדימו אותה שבדיה, יפן, אנגליה, גרמניה ואחרות. אבל כשהחברה הישראלית היתה הומוגנית ואידאולוגית יותר, המכנה המשותף מוצק והרקע ההשכלתי רחב יותר, היה למאמר הפרשני אפקט, היתה לו תהודה, שפירנסה ויכוח ועוררה פולמוס.
הכותבים הבולטים היום בעיתוניהם הם כתבים חרוצים, המתפקדים כתחקירנים, רפורטרים ובעלי דעה גם יחד. נחום ברנע, סבר פלוצקר, בן כספית, אמיר אורן, גדעון לוי, ארי שביט, נחמיה שטרסלר ואחרים. במקרים רבים הם אינם מגיבים למידע שהתפרסם, אלא אוספים בעצמם את החומר, המשמש בסיס לשילוח דעתם.
בחברת החדשות של ערוץ 2 אני מכונה "פרשננו", אף שעבודתי היא עבודת כתבנו. קודם המידע - אחר כך הדעה. לתוך הדיווח אני משחיל את השקפתי ואת תפישתי האזרחית. כדי שיתאפשר לי, למשל, להתעצבן בשידור על השקעות העתק בגדה המערבית וההזנחה הכרונית של הנגב והגליל, אני צריך להביא נתונים חדשותיים. קודם החומר עצמו ואחר-כך זיכרונות והשוואות, אסוציאציות ו-ויבראציות שהחומר מעורר.
לזכות הטלוויזיה עומדת התפוצה ההמונית, אך אינך בן-חורין לומר בה אמירה מחוץ לקונטקסט של המהדורה והדיווח, בשונה מהמרחב המודפס בעיתון, או בטח בשדה הפתוח של הבלוג. ביקום הבלוגוספרי, בעידן הבלוגים - כולם פרשנים. מכיוון שמרבית הבלוגרים אינם יכולים עדיין להתפרנס ולהתקיים מכתיבתם - קם לתחייה חזונו של אבי המנוח: הכותבים חזרו לכתוב לאחר שעות העבודה.