היועץ המשפטי לממשלה היוצא,
מני מזוז, נמצא בימים אלה בסחרור של עבודה. העומס הגדול של עניינים על שולחנו איפיין אמנם את כל 6 שנות כהונתו בתפקיד, אבל כעת נוסף רכיב נוסף ללחץ - הדד-ליין. ב-31 בינואר 2010 תהפוך לשכתו של מזוז לדלעת, עוזריו ומתמחיו יהפכו מנסיכים לצפרדעים, לפחות מבחינת כוחם להשפיע על קבלת ההחלטות בקודקוד מערכת אכיפת החוק. ויש עדיין הרבה להספיק.
בימים האלה, מטבע הדברים, מוצא עצמו מזוז במצב-רוח סיכומי. הוא משקיף לאחור על הקדנציה שלו ומנסה לעשות לעצמו סדר - היכן הצליח, היכן כשל.
על רוב הפרשות שייזכרו ככתם על כהונתו, הזוכה בסך-הכל להערכות כוללות חיוביות, מזוז מסרב לקחת אחריות. פרשת משה קצב, סגירת תיק האי היווני של שרון, האזנות הסתר בתיק רמון - כל אלה עניינים שבהם נושאים נקודתיים נופחו לדעתו בתקשורת ובמערכת הפוליטית מעבר לכל פרופורציה.
ובכל זאת, מזוז מותיר אחריו מורשת משפטית מורכבת, בחלקה תקיפה מאוד, למשל בגיזרת העמדתם לדין של אנשי ציבור. וכאן מצהיר כיום מזוז לראשונה על עמדה קשוחה עוד יותר במאבק מערכת החוק נגד השחיתות הציבורית: לדבריו, כשמדובר באנשי ציבור יש ככלל להימנע מחתימת עסקאות טיעון עמם, ולאפשר לפרשה הפלילית להתברר באופן פומבי בבית המשפט. זו הצהרה חדשה מצד היועץ, בוודאי אותו יועץ שחתם על עסקת טיעון עם הנשיא לשעבר קצב, אך לדבריו גישה זו הנחתה אותו מיומו הראשון בתפקיד.
לא מקבל את הביקורת
מזוז נאלץ להתמודד עם ביקורת חריפה נגדו על עסקת הטיעון בפרשת קצב, אך עיקר הביקורת היתה לדעתו בלתי מוצדקת. לשיטתו, נשמעו שתי טענות עיקריות: האחת, שהעסקה היתה מקלה מדי. את הטענה הזו מזוז לא קיבל בזמן אמת ,והוא לא מוצא אותה מוצדקת גם היום.
הטענה המשמעותית יותר כמעט ולא נשמעה, לדברי מזוז, והיא האם נכון בכלל לחתום על הסדר טיעון עם איש ציבור, והאם אין אינטרס ציבורי שעניינו יתברר באופן פתוח בבית המשפט, ובוודאי בעבירות מין מהסוג שבהן הואשם קצב. בפשטות, האם לציבור אין זכות לדעת מה אירע.
את הטענה הזו מזוז מקבל, ולדבריו זו היתה גישתו מאז תחילת תפקידו. הא ראיה: בכל תיקי אנשי הציבור שנחתו על שולחנו, כמעט ולא נחתמו עסקאות טיעון. המקרה של עמרי שרון היה לדעתו שולי. אלא שעסקת הטיעון עם עמרי ביטלה את הצורך בקיום המשפט, שהיה עלול להיות מביך מאוד עבור אביו, ראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון. המקרה של קצב נותר איפוא כדוגמה יחידה, מרכזית, הסותרת את פרדיגמת מזוז נגד עסקאות טיעון עם אנשי ציבור. מה ההסבר לחתימת העסקה הזו?
לא קבלני הרשעות
כאן נכנסים השיקולים הכלליים לחתימת עסקאות טיעון בפרקליטות, לעומת הסיטואציה הייחודית של תיקי אנשי ציבור. באופן כללי, בפרקליטות נוקטים גישה של דלת פתוחה לעסקאות טיעון בכל תיק, בשל הצורך לחסוך זמן שיפוטי וזמן טיפול של התביעה.
כפי שמזוז התבטא השבוע בדיון בוועדת החוקה של הכנסת, אם היה הכרח לנהל את כל המשפטים הפליליים באופן מלא - היה צורך לשלש את מספר הפרקליטים, השופטים, העוזרים המשפטיים, הלשכות והקלדניות. במצב הנוכחי הדבר היה ממוטט את מערכת המשפט ועמה את הפרקליטות. הסדרי טיעון הם הכרח, כדי להימנע מסגירה סיטונית של תיקים שיש בהם ראיות המאפשרות הרשעה של נאשמים.
בנוגע לאנשי ציבור, שיקול החיסכון בזמן ומשאבים פשוט איננו רלוונטי. ממילא משקיעות המשטרה והפרקליטות משאבים באופן לא פרופורציונלי לתיק בענייניהם של אנשי ציבור. המשטרה עשויה לשלוח חוקרים לחיקורי-דין בחו"ל בעלויות כבדות, הפרקליטות מכנסת פורומים של עשרות פרקליטים לדיוני סטטוס אצל פרקליט המדינה והיועץ המשפטי, ואלפי שעות-אדם מושקעות בתיקים הללו.
מתי בכל זאת נכון לדעת מזוז ללכת נגד הגישה הכללית ולחתום על הסדר טיעון גם בעניינו של איש ציבור? לפי גישתו של מזוז, הדבר כרוך ב"ניהול סיכונים". כאשר התיק גבולי מבחינה ראייתית, וקיים סיכוי לא מבוטל לזיכוי, הכף עשויה לנטות לעבר הסדר טיעון - ככל שיש הצעה כזו על השולחן, והיא חייבת לבוא ביוזמת החשוד, לעולם לא ביוזמת הפרקליטות - כדי להימנע מהתרסקות וזיכוי בבית המשפט.
מזוז מצדד גם בשקילת שיקולים מערכתיים שאינם נשקלים בתיקים של אזרחים מן השורה: השפעתו של זיכוי בתיק של איש ציבור על הפרקליטות עלולה לדעתו להיות הרסנית. לדבריו, יש זיכויים מלפני 15-10 שנה בתיקים של אנשי ציבור, שעדיין "מנופפים בהם מול הפרקליטות". מזוכה אחד כזה יושב כיום בלשכת השר, 20 מטרים מלשכתו של היועץ.
לעשות ניהול סיכונים
זה נכון שבכל מערכת משפטית נורמלית צריכים להיות זיכויים, ואלה אינם נתפשים לדעת היועץ כאסון בעבודת הפרקליטות היומיומית. "אנחנו לא קבלני הרשעות", אומר היועץ. רק ברוסיה הסובייטית ידעו, לשיטת מזוז, כבר בעת הגשת כתב האישום מה תהיה תוצאת המשפט.
אגב, בדרגות אחרות בהיררכיה, אי-שם במחוזות, יש מי שיחלקו על הקביעה הזו. ובכל זאת, יש זיכויים שהנזק שלהם הוא אסטרטגי, ולכן על הפרקליטות לעשות ניהול סיכונים, ולוותר על הגשת כתבי אישום נגד אנשי ציבור בתיקים קשים. במקרים כאלה, הדרך המועדפת עשויה להיות עסקאות טיעון.
קשר בל יינתק, אגב, קושר את מדיניות התביעה בעניין הסדרי טיעון, עם אנשי ציבור ובכלל, לבין הצעת החוק ל"הבניית שיקול-הדעת השיפוטי" בגזירת עונשים, שהועלתה השבוע לדיון בוועדת החוקה בכנסת, לקראת הבאתה לאישור המליאה בקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק הזו הוגשה לפני יותר מ-4 שנים, ואולם התנגדות בתי המשפט לכבילת שיקול-דעתם באמצעות חקיקת "קודקס ענישה" עיכבה את קידום חקיקתו.
הקשר בין חקיקת חוק לקביעת עונשים סטנדרטיים על עבירות פליליות, לצד עונשי המקסימום הקבועים כיום בחוק, לבין עסקאות טיעון, נובע מהפרקטיקה בתחום המשפט הפלילי. דומה כי אין עוד תחום משפטי שבו הפער בין התיאוריות המשפטיות הנלמדות בפקולטות לבין המציאות בשטח הוא כה עמוק ורחב.
במובן מסוים, הפער בין הקורס בסדר דין פלילי לבין הפרקטיקה בבתי המשפט דומה לפער שבין דמיון למציאות. בדמיון, משפטים פליליים מתנהלים בבתי המשפט, עם עדי תביעה ועדי הגנה, נאומי פתיחה וסיכומים, הכרעת דין וגזר דין.
במציאות, רוב רובם של ההליכים הפליליים בישראל - אלה שאינם נסגרים בשל חוסר ראיות או היעדר עניין לציבור - מסתיימים בהסדרי טיעון. ניהול משפטים מלאים הוא אחוז מבוטל מסך עבודת הפרקליטות, התביעה המשטרתית או בתי המשפט, אף כי אין סטטיסטיקה מסודרת במשרד המשפטים בעניין זה, לדעתם בשל קשיים הנובעים ממערכת מחשוב מיושנת.
גם במסמך שהכינה הלשכה המשפטית של ועדת החוקה לקראת הדיון שהתקיים השבוע, הודגש הקשר בין שיקול-הדעת בגזירת עונשים לבין עסקאות טיעון. "רוב האכיפה הפלילית נעשית על-ידי התביעה", נכתב שם, "וצמצום שיקול-הדעת השיפוטי יוביל להגברת הכוח של התביעה במשא-ומתן לקראת עסקאות טיעון. הדבר דומה לבלון מים: כשלוחצים על הבלון במקום אחד, נוצרת בליטה במקום אחר".
ירושה לוינשטיין
אפשר כמובן גם להגיע למסקנה הפוכה: בגלל חוסר האחידות כיום בענישה על אותו סעיף עבירה בבתי משפט שונים או אצל שופטים שונים, גם התביעה מצויה בתוך ערפל מבחינת הנורמה הראויה לענישה, שעליה יש להתעקש במשא-ומתן לעסקת טיעון.
במילים אחרות - אם שופט אחד נוהג לגזור 3 שנות מאסר על שוד מזוין, ושופט אחר גוזר דווקא 7 שנים, מה צריך לדרוש התובע במסגרת עסקת הטיעון?
לפי גישה זו, דווקא חקיקת קודקס של "עונשי מוצא" סטנדרטיים, שניתן להקל או להחמיר מהם לפי הנסיבות הקונקרטיות באותו עניין, ייתן בידי התביעה - שהיא המוציא לפועל העיקרי באכיפה הפלילית, בגלל פרקטיקת הסדרי הטיעון - מעין מדריך-כיס לענישה הראויה, ויקטין את הפערים בין עונשים הנגזרים באמצעות הסדרי טיעון, לבין אלה הנגזרים בסופו של משפט פלילי מלא.
שתי הצעות החוק שיזם משרד המשפטים - זו העוסקת בחקיקת עונשי מוצא; וזו המסדירה את נושא עסקאות הטיעון, שאיננו מעוגן כיום בחוק אלא בפסיקת בתי המשפט ובהנחיות פרקליט המדינה בלבד - הן בבחינת ירושה שמשאיר מזוז ליועץ המשפטי הבא, יהודה וינשטיין.
לצד הירושה הזו, וכיאה לתלמיד חכם שכמותו, מותיר אחריו מזוז כאמור גם "תורה שבעל-פה" לעניין הגישה הראויה בתיקים פליליים ייחודיים, של אנשי ציבור שגורלם נחתך בדרגים הגבוהים בפירמידת התביעה הכללית.
וינשטיין יצטרך ללמוד את כל הסוגים במשקפיים תביעתיים, ולא באלה שהרכיב על אפו בעשרות השנים האחרונות. אילו חלקים מהתורה הזו יאמץ, ואילו ידחה ויחליט לנער במסגרת שידוד המערכות הכללי הצפוי במשרד המשפטים עם כניסתו? זאת יתברר בשבועות ובחודשים הבאים.