בנסיבות אחרות, זו היתה יכולה להיות שנה מצוינת בקריירה המתפתחת במהרה של
לויד בלנקפיין.
גולדמן זאקס, בנק ההשקעות שבראשו הוא עומד זה שלוש שנים, לא רק שניווט את דרכו טוב יותר מבנקים אחרים בוול סטריט במהלך המשבר הכלכלי, אלא שהוא צפוי למעשה לדווח על רווח שיא ולשלם עד 23 מיליארד דולר בבונוסים ל-31,700 עובדיו.
בלנקפיין, שנולד ברובע ברונקס בניו יורק ולמד באוניברסיטה בזכות מלגת הצטיינות, הצליח בעבודתו באופן שאי אפשר היה לדמיין לפני עשור בלבד, בתקופה שבה עבר הבנק לבעלות ציבורית. נתח נכבד מהצלחתו הרבה של הבנק נזקפת לזכותו של בלנקפיין, מנהל פיננסי קשוח, מבריק ובעל חוש הומור, ששינה את הכיוון של גולדמן מן הקצה אל הקצה. תחת הנהגתו, קודמו לחזית התמונה המסחר ונטילת הסיכונים. לעומת זאת, ההשפעה של יועצי ההשקעות קטנה.
סמל לתאוות בצע
בשנת 2009 עמדו הבנקים בוול סטריט מול גל של זעם ציבורי למול העובדה שלמרות שהם חולצו בכספים של משלמי המסים, הם לא שינו כלל את הגישה העסקית שלהם. הרווחיות של גולדמן - והחשדות לפיהן קשרי הבנק לממשלות העולם מעניקים לו יתרון בלתי הוגן - הפכו את הבנק לסמל המוכר ביותר לתאוות הבצע המוגזמת של וול סטריט כולו. הבנק תואר על-ידי כתב ה"רולינג סטון", מאט טאיבי, כ"דיונון-ערפד ענק הכרוך סביב פרצוף האנושות".
בלנקפיין ניסה להתמודד באופן אפקטיבי עם הביקורת שהופנתה כלפי הבנק, תוך שהוא עובר מהתעקשות שהמוסד יכול לצלוח את המשבר ללא עזרת האוצר, לעמדת התנצלות על מעלליו, לעמדה לפיה, אם לצטט שורה חצי משועשעת שאמר בראיון ל"סאנדיי טיימס", גולדמן מבצע "את עבודתו של אלוהים".
הוא גם ניווט את הבנק במיומנות רבה במהלך המשבר, כשהימר בצדק על כך שבנקי ההשקעות הגלובליים ישרדו את המהפך (בעזרתן הנדיבה של ממשלות העולם כמובן) וכי המפקחים לא יפרקו אותם. במקום זאת, דבק הבנק בראשותו בדברים שבו היה חזק, וניצל באופן חסר בושה את תוצאות המשבר (ריבית נמוכה ותחרות מופחתת) כדי לגרוף רווחים גדולים במסחר.
איש שיחה מבריק
בשל כל הסיבות הללו, הן החיוביות והן השליליות, בחר "פייננשל טיימס" בלויד בלנקפיין לתואר "איש השנה" שלו. משרתו ואישיותו הפכו אותו לפנים הציבוריות של וול סטריט בתקופה הקשה ביותר שעבר מאז שנות השפל הגדול.
אין מדובר בתמיכה בלתי מסויגת, לא בבלנקפיין ולא בגולדמן זאקס. "פייננשל טיימס" ביקר את שניהם מפעם לפעם במהלך השנה האחרונה. מדובר בהכרה בכך שבלנקפיין והבנק שהוא עומד בראשו, נטלו את תפקיד הבכורה בעולם הפיננסים, בעוד אחרים נדחקו אל השוליים.
בלנקפיין, שסירב להתראיין עבור כתבה זו, הוא ההיפך הגמור מתדמית הבנקאי האפור. הוא מתגאה במיומנויות השיחה המבריקות שלו, ועמיתיו טוענים שהדרך הטובה ביותר לעצבן אותו היא להגיד לו שמישהו אחר הוא האיש המצחיק ביותר בגולדמן.
לדברי ג'ון מק, יו"ר בנק ההשקעות המתחרה, מורגן סטנלי, "לויד חכם, מחויב ביותר, בעל אנרגיה רבה, מצחיק ומהיר - מאוד מהיר. הוא אנליטי מאוד ויודע איך להחליט החלטות".
התכונה החשובה ביותר של בלנקפיין היא יכולתו להתאים את עצמו. זה בדיוק הדבר שסייע לו לעלות בסולם הדרגות התאגידי באופן כה מהיר. הדבר אף עזר לגולדמן עוד לפני המשבר, כאשר הבינו עובדי הבנק שמצב הסאב-פריים רעוע והתרחקו מהפעילות בתחום הזה, בעוד בנקים אחרים משכנעים את עצמם שהשוק הוא זה שטועה.
לדברי סטיבן שוורצמן, מנכ"ל קבוצת בלקסטון, "לויד מתאים את עצמו למצב נתון באופן מהיר ביותר. יש לו את היכולת לראות את העולם בדיוק כפי שהוא, ולא כפי שהיה רוצה שיהיה, והדבר מגיע לדעתי מהרקע שלו".
בלנקפיין נולד בשנת 1954 בברונקס. אביו, סימור בלנקפיין, היה פקיד דואר. המשפחה היגרה לארה"ב מרוסיה בשנות ה-1880. בני בלנקפיין קנו לעצמם שם בתעשיית הביגוד, אך סבלו מאוד בתקופת השפל הגדול. הוריו עברו לשכונת איסט ניו יורק, כיום אזור פשע מוזנח בברוקלין, וגרו בדיור ציבורי.
הוחלף במכונה
בלנקפיין למד במספר בתי-ספר באזור, בהם תיכון תומס ג'פרסון, שם גם עבר את בחינות הכניסה לאוניברסיטת הרווארד. אחת החוויות שעיצבו אותו היתה ההבנה שאת העבודה שביצע אביו בדואר החליפה מכונתה. הדימוי של אביו העובד ללא לאות בעבודה שהפכה למיותרת רדף אותו.
אחרי שסיים בהצלחה את לימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד, זכה בלנקפיין לעבודתו הראשונה במשרד עורכי הדין דונובן, לז'ר, ניוטון ואירווין, חברה אנגלופילית, שבה נהוג היה להגיש תה ורקיקים בכל אחר צהריים. הוא בילה שם ארבע שנים, ואז החל להתעניין בפיננסים.
גם גולדמן וגם מורגן סטנלי סירבו לו כאשר ביקש להצטרף לשורותיהם כבנקאי השקעות, אבל הוא מצא דרך להיכנס למוסד בדלת האחורית. הוא הצטרף לבית מסחר קטן בקומודיטיס, ג'יי ארון. עד שהצטרף אליה, בשנת 1982, כבר רכש גולדמן זאקס את החברה הקטנה.
בלנקפיין התקדם בזרוע המסחר של גולדמן ככל שזו תרמה עוד ועוד לשורה ההכנסות של הבנק, והפך לבסוף למנכ"ל הבנק כולו בשנת 2006, עם מינויו של המנכ"ל הקודם, הנרי פולסון, לשר האוצר האמריקני. כבר אז קידם בלנקפיין סדר יום של טשטוש הגבולות בין השקעה, ייעוץ ומסחר בגולדמן.
הבנק החל לצעוד בכיוון שבלנקפיין התווה, והרוויח מכך סכומי עתק: ב-2007 הגיעו הכנסות הנטו של גולדמן ל-46 מיליארד דולר, מהם 31 מיליארד ממסחר והשקעה בהון עצמי. בלנקפיין עצמו קיבל 54 מיליון דולר בתמורה.
בלנקפיין דווקא אינו מוכר כבזבזן גדול. רוב הונו כבול למניות גולדמן. אחזקותיו בבנק עומדות כיום על כ-615 מיליון דולר - וזאת למרות שהוא גר בדירה המוערכת ב-26 מיליון דולר "בלבד", ונמצאת בסנטרל פארק ווסט 15, בניין מגורים החביב על בכירי וול סטריט.. עוד בבעלותו, בית קיט בהמפטונ'ס, אותו רכש בשנת 1995.
אין לו הרבה תחומי עניין מחוץ לעבודה, אבל הוא קורא הרבה. הוא שוחה ורץ כדי להישאר בכושר, אך הוא מתקשה לשמור על הישגי הדיאטה שלו. בלנקפיין מקדיש גם זמן לפעילות פילנתרופית: הוא יו"ר כוח משימה של הרווארד בנושא עזרה כלכלית לנזקקים. לדברי נשיא הרווארד, דרו גילפין פאוסט, בלנקפיין הוא "קול חשוב המסביר לנו מה משמעותה של העזרה הכלכלית. החינוך שלו היה מאוד משמעותי בחייו".
קור רוח מופגן
המשבר הכלכלי, ובמיוחד החלטתו של השר פולסון להסדיר את כל חוזי הביטוח נגד חדלות פירעון בהיקף של מיליארדי דולרים שהוחזקו בידי גולדמן ובנקים אחרים מול חברת הביטוח AIG, הפכו את המרמור על הנושא הזה לזעם ציבורי לוהט.
העובדה שרבים מהשותפים בגולדמן, כולל רובין ופולסון, הפכו לפקידי ממשל אחרי שעזבו את עבודתם בבנק רק החריפה את הרושם הציבורי לפיו בכירים בממשל הם עושי דברו של הבנק.
נראה כי בלנקפיין נהנה מתמיכת הבכירים בבנק. רווחי השיא של השנה בוודאי עזרו לכך, וזאת למרות שהתוצאות מעט מוטות: בתשעת החודשים הראשונים של השנה הרוויח הבנק 23.8 מיליארד דולר נטו ממסחר ומהשקעות, ורק 3.2 מיליארד דולר מבנקאות השקעות.
לדברי רוי סמית, לשעבר שותף בגולדמן וכיום פרופסור באוניברסיטת ניו יורק בלנקפיין קנה את אמונם של שותפי עבר רבים בכך שהגיב למשבר בקור רוח מופגן. סמית העלה על נס את דבריו של בלנקפיין בפגישה שהתקיימה בניו יורק לפני כשנה.
"הוא אמר שזו היתה אמנם תקופה איומה, אבל שבבנק עדיין עובדים המון אנשים חכמים ומסורים ושיש לבנק את כל ההון שהוא זקוק לו. הוא אמר שייתכן שהבנק יצטרך להתאים את עצמו למצב המשתנה, אבל הוא הרי עשה זאת כבר בעבר. דבריו זכו לקבלת פנים חמה מאוד מצד כל 'רוחות הרפאים' של הבנק", אומר סמית.
חרטה על העבר
השאלה המעניינת היא לאן בדיוק בכוונת בלנקפיין לקחת את גולדמן בעתיד. השנה הוא הביע חרטה על העבר. בנאום שנשא בנובמבר, אמר: "השתתפנו בדברים שהיו שגויים באופן ברור, ויש בהחלט להצטער על כך. אנחנו מתנצלים".
בתגובה לזעם הציבורי על שכר הבכירים המנופח, שינה את מודל התגמולים לבכירי הבנק, והם מקבלים כיום אך ורק מניות כבולות שניתן לממש תוך חמש שנים, ולא לפני כן.
בלנקפיין יודע איך להתאים את עצמו לנסיבות המשתנות טוב מכל אחד אחר. מי שירש את משרתו של אביו היתה מכונה; התיכון בו למד נסגר בשנת 2007 בשל ביצועיו הגרועים; חברת עורכי הדין בה עבד במנהטן התפרקה בשנת 1998 משלא יכלה לעמוד בתחרות. המוסדות היחידים המחזיקים מעמד הם אלה המשכילים להתאים את עצמם. מה שנכון גם לגבי גולדמן זאקס. *