שש בבוקר. דממה בחדר. אני ניעור משנתי. השעון המעורר טרם צלצל, אך האדרנלין היטיב למלא את תפקידו. מבעד לחלונות כפולי-הזגוגית מתגנבת פנימה יללה דקיקה. כמו זמזומו מבשר הרעות של יתוש הצולל אל טרפו.
עוטה שמיכה, שמיכה בלבד, אני עט על החלון הענקי וקורע אותו לרווחה. הזמזום נעשה ליללה, היללה - לשאגה, השאגה - לרעם. על פיסת האספלט הניבטת אליי מימין מבזיק חץ על גלגלים עטור צבעי מלחמה, מותיר אחריו ניחוח צורב של גומי ואדי דלק, ונעלם מעיניי. הרעם שב להיות שאגה, אחר כך נעשה ליללה, לזמזום, עד שהוא נמוג לחלוטין. שוב דממה.
אני בנירבורגרינג. ישן למרגלותיו. מציץ בו מבעד לחלון. במרחק יריקה וחצי משמיכתי המכורבלת ומפרצופי הנרגש, משתרע מקדש המירוצים. האולימפוס של הספורט המוטורי. גן העדן הירוק של חולי ההגה, ("ירוק" - על שום היערות המקיפים אותו מכל עבר).
למען האמת, מסלול המירוצים המיתולוגי הזה (בתצורתו ההיסטורית), מכונה דווקא - "הגיהינום הירוק". נהג המירוצים האגדי ג'קי סטיוארט טבע את שם החיבה המבעית הזה, ולא חסרו לו סיבות רעות ומדממות. מנות גדושות של דם הכתימו את הירוק-הירוק הזה, ולא מעט חיים נגדעו בו. וכאשר תאונה נוראה במיוחד כמעט שרפה חיים את אלוף העולם דאז - ניקי לאודה, תמה הקריירה של "הגיהינום הירוק" כמסלול פורמולה 1. זה היה ב-1976. אך המסלול ממשיך לחיות ולבעוט.
קצרה היריעה מלפרט את מלוא תולדותיו של מסלול הנירבורגרינג, מ-1927 ועד היום. נאמר רק זאת: חלקו האחד הפך למסלול פורמולה 1 משובח ובטוח. חלקו האחר, ה"סוד-שלייפה" (הלולאה הדרומית בעברית) כמעט ואינו בשימוש עוד, וחלקו הגדול ביותר - ה"נורד-שלייפה" (הלולאה הצפונית) - זה אשר זכה לכינוי "גיהינום ירוק", הוא-הוא גן העדן הירוק שגודש את חלומותיהם של כל חולי ההגה באשר הם.
על ה"נורד-שלייפה" עדיין מתארחים מירוצי מכוניות-טורינג, ויצרני מכוניות מרבים להשתמש בו לצורכי מבחנים ובדיקות של מוצריהם. אך כאשר אין בו פעילות טכנולוגית או תחרותית, "הגיהינום הירוק" פתוח לקהל הרחב. במחיר שפוי יחסית הם רשאים לעלות עליו במכוניותיהם, ולעמת את יכולות הנהיגה שלהם עם כמאה פניות הזרועות לאורך 20.8 קילומטרים של מסלול תובעני. כמה מן הפניות הללו נושאות שמות מאוד מיתממים, כמו - "שדה התעופה", "המחצבה (או המכרה)", "הקרוסלה", "זנב הסנונית" ועוד מיני שמות פסטורליים שכאלה. לא כדאי ליפול בקסמם הערמומי של הכינויים הללו. אין בפניות הללו אפילו אחת שלא גבתה כבר את ליטרת הדם שלה.
ואולי זה חלק מקסמו המאיים של גן העדן הגיהינומי הזה: המשחק שם מתנהל ע*ם, ונגד, המוות.
לראותו בלבד
חברת יגואר הביאה אותי לכאן, עם חבורה קטנה של לקוחות נאמנים. ככה ייעשה לאנשים שיצרני עילית חפצים ביקרם. הם מוזמנים לימי חוויה מוטוריים, כדי לשמר את נאמנותם למותג. מיטב המוצרים ניצבים הכן כדי לשעשעם, מיטב המדריכים מגויסים כדי לאלפם בהלכות נהיגה מתקדמת, וכאמור - גם מיטב האתרים נשכרים כדי להפגין בהם את מעלותיהן המופלגות של המכוניות.
אבל על ה"נורדשלייפה" - לא נעלה. כמו משה רבנו על הר נבו, הרואה בעיניים כלות את הארץ המובטחת אך מתבשר שלא יגיע אליה ("אותה תראה ואליה לא תבוא", אומר לו האל הקשוח), כך גם אני וגיהינום חלומותיי הירקרק: אותו אראה - וגם אשמע ואריח ואחוש, וקורקבני ירעיד כל אימת שמפלצת מוטורית כלשהי תחלוף עליו ברעם - אך אליו לא אבוא. את הגדר המקיפה אותו לא אזכה לחצות. יום תמים ארכב על פנתרים אדירי כוח לצדו, לאורכו, סביבו, אך עליו לא אנהג. וכאשר התבשרתי שכך יהיה - נעשה גם פרצופי ירוק כיערות שסביבי, מעוצם התסכול והצער.
למען האמת, אני מיטיב להבין את שיקוליהם של המארחים. הסיכון גדול מדי. שיגור נהגים דלי ניסיון לסיבוב בתולין על הנורדשלייפה כשהם רכובים ביגוארים, כמוהו כשיגורם להשתכשכות בתוך בריכת כרישים. לא מומלץ.
ציבור הקוראים מתבקש לחסוך מעצמו את דמעות ההשתתפות בצער. הנחמה המתוקה המתינה לנו בסופו של אותו יום, והיטיבה לפצותנו על החסך. אך בל נקדים את המאוחר. תחילה נערוך היכרות קצרה עם הפנתרים שגויסו לשעשועינו.
יגואר XF, XFR. יגואר XK, XK-R ודומני שגם XK דיזל אחד, עמדו שם, בשורה מהממת. לא רע, לא כן?
הרבה תלאות ידעה חברת יגואר בימי חלדה. עליות, מורדות, בעלים מתחלפים, משברים פיננסיים, ורק לאחרונה נחתה תחת קורת גגו של קונצרן טאטה, גדול יצרני הרכב של הודו. והנה לנו עוד אחת מבדיחותיו האירוניות של שר ההיסטוריה: פאר תוצרתה של האימפריה עבר לבעלותה של הקולוניה. ואולי אין זו רק אירוניה, אלא גם מנת-מה של צדק פואטי.
ה-XF היא מחליפתה של ה-TYPE-S. מכונית מן הזן הקרוי "מכונית מנהלים", מקבילה לסדרה 5 של ב.מ.וו, ול-E קלאס של מרצדס. עיצובה חורג במידה רבה מן המסורת היגוארית רבת השנים, וניכר בה שהיא מבקשת להשתחרר מכבלי הרטרו, ולעצב ליגואר מילון חזותי חדש ורענן. לטעמי, המשימה צלחה. נדרשות כמה שניות של הסתגלות לחרטום הדרמטי וגדול הלוע (רמז דקיק לבנטלי?), אך המכלול במפורש משיג את מטרתו; אין לטעות בזהותה של המכונית, נופך האצילות הבריטית המתנשאת קמעה נותר כשהיה, הצללית מקרינה כוח ואלגנטיות. ובכל זאת - הקווים מודרניים לחלוטין.
ה-XK, מכונית GT מחוטבת, היא עוד אחת מן הנסיונות לשחזר את הצלחתה ויפעתה של ה-TYPE-E המיתולוגית. אולי היפה במכוניות תבל מאז ומעולם. חרטום ארוך כחוטמו של פינוקיו, אחוריים תפוחים, מחוטבים ומורמים קמעה, צדודית של יתד, כונס אוויר של מטוס קרב. דומני כי השיא של ה-TYPE-E לא נשבר עם ה-XK, אך אין להכחיש שזו מכונית יפה להפליא. ולהבדיל מן ה-TYPE-E, שהייתה - אוי לבושה - מכונית די מחורבנת, ה-XK היא GT משובחת ממש. גם בתצורתה הבסיסית ("רק" מנוע 4.2 ליטרים, ו-298 כוחות סוס), היא מרשימה מאוד, וה-XKR - (4.2 או 5.0 ליטרים ו-385 עד 510 כוחות סוס) על אחת כמה וכמה. חשוב לדייק; זו לא מכונית ספורט עם סכין בין השיניים, אלא גראנד טורינג יוקרתי ומהודר, אשר נוטה אל הצד הרך והמפנק של החיים. אך החשוב מכול - זו מכונית עתירת אופי. גם בצורתה, גם בהליכותיה וגם בחוויית הנסיעה והנהיגה שהיא מעניקה לאוחז בהגה שלה. ואופי, אללי, הולך ונעשה מוצר נדיר יותר ויותר.
לתפוס עכוז
הפרק הראשון של יום החוויה הזה הוקדש לכמה תרגילי נהיגה מן הסוג הצפוי. לכידת עכוז בורח על-גבי מתקן שעיקר כישוריו בהקפצת ירכתיהן של מכוניות החולפות עליו, ושליטה במכונית על מסלול החלקה. די השתעממתי. רק שאלת תם אחת ניקרה במוחי: כל שותפיי למסע (זולתי...) הם בעלים גאים של יגוארים. האמנם עד כה לא למדו לשלוט שליטה כה בסיסית במכוניותיהם? למרבה השמחה - ביצועיהם על מסלול האימון, הוכיחו שגם הם די השתעממו מן המטלות הקלות מדי.
הפרק השני, והקצר עד כדי כאב, התיר לנו ליטול מכוניות כאוות נפשנו ממגרש החניה מגיר הריר, ולצאת איתן למחול קצרצר של עשרה קילומטרים. חדווה גדולה, שהלכה וגברה ככל שרבו הגיחות. ועל-אף הזמן הקצר, נחשפה שם הפתעה מרנינה: S-XF דיזל, 3.0 ליטרים, שהותירה אותי פעור פה מעוצם ההתפעלות. מהירה, שקטה, גדושת מומנט, מנוע נפלא, התנהגות כביש מרגשת (כמו שאר אחיותיה), ובקיצור - מכונית מסעירה של ממש.
ואז הגיע הצימוק. הנחמה. השאור שבעיסה. היהלום. שלוש הקפות מלאות של מסלול הפורמולה 1. שלוש פעמים 5,148 מטרים של שיכרון חושים ואדרנלין מבעבע.
ידעתי מיד באיזו מכונית אבחר כאן. ניגשתי בצעד בטוח אל XFR אחת שניצבה שם (8V, 510 כוחות סוס), חבשתי קסדה, לחצתי על כפתור ההתנעה, שפעם לקראתי בפעימות קצובות של אור אדום, כפעימותיו של לב נרגש לקראת מירוץ, והמתנתי לנהג המוביל (מדריך מירוצים רב ניסיון) שיצא לדרך, ויכתיב לנו קצב וקו נכונים. והנה יצאנו. המוביל, עוד אורח אחד, ואני. הגחנו מן הפיט'ס, עלינו אל המסלול, ו... אויה, אויה! מה זה? הנהג שביני לבין המוביל החליט שבמסלול הזה נוהגות הגבלות המהירות של שטח בנוי. אין לי מושג מי זה היה. אני חושד בעיתונאי בלגי אחד. ואם ייפול אי-פעם לידיי, אמלוק מגופו את כל הניתן למליקה, ואשליך למאכל הכלבים והעיטים. השמשה הקדמית של היגואר המתוסכל שלי כבר כוסתה בקצף שניתז מפי. והוא בשלו: 48 קמ"ש בישורות, 24 קמ"ש בעקומות. והנהג המוביל, שמלוא השיירה הקטנה משתרכת מאחוריו, נאלץ להתאים את מהירותו למהירות החולייה האיטית ביותר בשרשרת. דומני כי מעולם לא נגמא המסלול הזה בזחילה צבית שכזאת. אוי-ויי!
אך יש אלוקים בשמיים. עם שובנו אל החניה, רץ מדריך המירוצים מן המכונית הראשונה אל המארגנים, ותבע מהם להניח לי להישאר על המסלול לעוד גיחה. בלבי החלטתי כי אטע עץ על שמו בשדרת חסידי אומות העולם, שהרי בכך הציל יהודי מהתאבדות. ואם בכך לא די, הוא גם הוסיף עוד סיבוב אחד לשלושה המקובלים. הפעם נהגה עמנו אשתו של אחד מלקוחות יגואר הישראלים (ועשתה זאת באורח מעורר השתאות). לאחר צמד סיבובים חביבים ועתירי קצב, הוא ביקש ממנה (בווקי-טוקי) שתניח לי לעקוף אותה, כדי שאוכל לצאת עמו לצמד סיבובים נמרץ עוד יותר. והסיבובים הללו היו שווים הכול. הוא החיש עוד ועוד את הקצב, אני השתדלתי עוד ועוד להיצמד לירכתיו, ואל משטח הטיפולים חזרנו שנינו זורחים כחתולים אשר בילו שבוע בחבית שמנת. עשן כבד היתמר מן הבלמים, ריח חרוך מילא את האוויר, והאושר פשוט השפריץ לי מהאוזניים!
"דט ווז בטר, נו?", הוא שאל אותי בחיוך. ואני טלטלתי לעברו פרצוף מיוזע, סמוק ואסיר תודה.
אך לא רק המסלול השביעני נחת ועונג. גם ה-XFR. עד כדי כך היא מרשימה, כי - ויסלחו נא לי אנשי ב.מ.וו. - לו נתבקשתי לבחור בין M5 של ב.מ.וו. לבין XFR של יגואר, דומני שהייתי לוקח את הג'אג. מי היה מאמין.
את החידוד השנון ביותר של אותו היום סיפק אחד האורחים הישראלים (שמפאת השמירה על פרטיותו, לא ננקוב בשמו). הוא הצביע לעבר גנן הודי שעסק בגיזום שיחי הוורדים ליד בניין המנהלה, ואמר לעמיתיו: " תיראו, הנה נציג הבעלים...".
אכן, יגואר עברה לידיים הודיות. אך דומה כי דווקא עתה היא עולה על דרך נכונה וטובה.
