1. התקפה? הגנה!
בבקרים שלמחרת משחק ההפסד של הפועל ירושלים לנתניה בשמינית גמר גביע המדינה, נורא קל לבקר את החלטתו של גיא גודס לעשות עבירה על שמוליק ברנר. להזכירכם, גודס היה בפלוס אחד, משהו כמו עשר שניות לסיום. ברנר קבר בקור רוח את שתי הקליעות והעניק את הכרטיס לרבע הגמר לנתניה.
זו אולי ההחלטה הכי אינטימית שמאמן יכול לקבל לגביי קבוצתו. בהחלטות האלה מאמן נמדד עד כמה הוא מכיר את נפש שחקניו, ובסופו של דבר עד כמה הוא מאמין בקבוצה שלו וביכולת שלה לעשות עצירה בפוזשן שקובע גורל של משחק. הרבה מאמנים, רובם אמריקנים, יגידו: "בוא ונראה אותך, אם אתה מסוגל לנצח אותי". בוא תעשה עליי סל. זו גישה ששחקנים אוהבים. אבל שחקנים אוהבים יותר לנצח, לא משנה איך. ואם הוא לא מאמין ביכולת של קבוצתו לעשות עצירה, או לא רוצה להיות בידיים של השופטים, עד כמה הוא סומך על אחוזי ההצלחה והיכולת של קבוצתו להוציא לפועל את התרגיל ההתקפי שהוא מתכנן לשניות האחרונות?
זו היתה החלטה שצובעת משחק בשחור ולבן, במיוחד בגלל שמדובר במשחק גביע שכלל הדחה. החלטה שמבליטה חיצים לגביי מי שלקח אותה. החלטה שבקלות רבה מדי העמיסו עליה ועל גודס את חטאי ניהול המשחק לדורותיו ואת טעויות בניית הקבוצה לדורותיו. זה לא מגיע לגודס. זו היתה החלטה אמיצה, על גבול ההימור. אבל נדמה לי שגם גודס יודע שהאופי שלו, כשחקן וכמאמן, הוא לא של מהמר. זו היתה הוכחה נוספת לכל איש מקצוע לא ללכת נגד האופי של עצמך.
ועולה גם טיעון השליטה בגורל. הרבה פעמים טוענים שביצוע עבירה כזו ושליחה של שחקן לקו, נותנת למאמן את הכדור האחרון ובכך את השליטה בגורלו. מדובר בטעות. דומה שמדובר בדיוק במקרה ההפוך. קבוצות שלא עושות עבירות במקרים הללו עדיין שולטות בגורלן, אבל גורלן הוא הגנתי. לשלוט בגורלך לא חייב להיות בהתקפה. ההחלטה לבצע עבירה היא לאבד שליטה על גורלך ולשים אותו בידיים של מישהו אחר שתכף יזרוק עונשין ויכריע אותו. תשאלו למשל את טייריק אוואנס מסקרמנטו על מה שקובי בראיינט עשה לו במפגש האחרון ביניהם.
בגלל לחץ הזמן, ההחלטה לבצע עבירה כזו היא החלטה שיכולה להיראות למביט מהצד אימפולסיבית. אבל היא אימפולסיבית רק במקרה של כישלון. במקרה של הצלחה היא גאונית. ברגע שגודס קיבל את ההחלטה, הוא צפה ברולטה שהסתובבה והתפלל שהכדור ייפול על הריבוע עליו הניח את הז'יטונים. ואז הכדור נפל, ובמקרה הזה גודס נפל איתו. בראייה רחבה זו היתה החלטה לגיטימית. אחוז העונשין הגבוה ביותר של שמוליק ברנר בקריירה היה בעונת 2007/08 בר"ג אז עמד על 68.8 אחוז עונתי. העונה הוא עומד על 54.5 אחוז, למרות שזרק מספר מועט של זריקות (6-11).
אבל בתור אחד ששיחק עם שמוליק ברנר, ובראייה של קצת מעבר לנתוני סטטיסטיקה יבשים של אחוזי העונשין שלו, אתה יודע שאתה לא מתעסק עם שמוליק כשצריך להראות אופי.
2. ערב סגול, בור עמוק
אם אתם מחפשים סימנים לתחילת הסוף של קבוצת כדורסל תמצאו אותם בערבי התרמה שמארגנים אוהדים, מהסוג שארגנו השבוע אוהדיה המסורים של הפועל חולון. למרות הכוונות הטובות, ואולי בגלל שהערבים האלה מתאפיינים בתחושת שליחות עמוקה, ציפוי דק של מחויבות, ואולי אפילו גיוס סכום סביר, זה סימן המראה שאין באמת אלטרנטיבה אחרת והגיע הזמן לצעדי ייאוש. ערבי ההתרמה הללו לא יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן. לטווח הרחוק חולון צריכה בעלים עם כיס, לא נגיד עמוק, אבל לפחות שלא יהיו בו חורים, רק כדי להיות קבוצה סבירה בליגת העל, מבלי לאיים על תארים, ואולי להשתחל לאיזה חצי גמר גביע.
בזמנו אהבתי מאוד את ההתנהלות של מוטי ששון, ראש העיר, שהחליט החלטה אסטרטגית לא להזרים תקציבים עבור קבוצות מנופחות של זרים אלא להשקיע בחינוך ובתשתיות. ההחלטה הזו השתלמה, וחולון הצליחה לנער מעליה את תדמית עיר הערסים ומיתגה את עצמה כעיר הילדים, המדע והאטרקציות. גם האליפות המיתולוגית של מיקי דורסמן, גדולה ככל שהיתה, היתה מצב לא בריא בו המאמן/בעלים מממן את הקבוצה ומביא אותה להישגה הגדול בכל הזמנים ואז זונח אותה לאנחות.
חולון צריכה יציבות. שילוב של בעלים אמידים, או אולי ספונסר רציני (ואני יודע שאף אחד לא רוצה), פלוס תמיכה עירונית סבירה ותמיכה מאסיבית של הקהילה. נשמע כמו מתכון בטוח למקומות 5-8 בליגת העל. במצבה של חולון, זה לא נשמע כמו רעיון כל כך רע.
3. נאמבר 18, ווייט
רחמנות על הישראלי השני ב-NBA, מי שזה לא יהיה. עם רף הציפיות שעמרי כספי מעלה מדי משחק, הוא נידון לכישלון ולאכזבה רבתי. "תגידו, מה אתם אומרים על כספי", הוא משפט שאני שומע על בסיס יומי, כמה פעמים ביום.
כשנבחר בדראפט עולם המושגים הפובליציסטי דיבר על שנת ניסיון. על חזרה למכבי בינואר, על מיצובו ברשימת הפצועים גם אם לא יהיה פצוע, על טרייד, על מבוכה. אבל פשוט לא באמת הכרנו אותו. כספי השאיר אבק על כולנו, עם התחזיות, הפרשנויות, והניתוחים, הוא ריחף מעליהם והטביע לכולנו דאנק על הפרצוף. ובעודנו מתגלגלים על הרצפה בניסיון להתאושש ולהתרומם, פרצוף זיפי החמאס שלו התייצב מול פרצופנו ההמום בעוד פיו פולט: In your face!"". ואנחנו מקבלים את זה בחיוך, באהבה, ורוצים עוד. תן לנו עוד, כספי. תן לנו עוד.