א. מאבק מטופש מאבק ציבורי ומשפטי מתנהל בשבועיים האחרונים נגד פייסבוק, מאז שהרשת החברתית השיקה "הגדרות חדשות להתאמת רמת הפרטיות", שזה, בעצם, עוד פגיעה בפרטיות של המשתמשים בלי להגיד להם.
פייסבוק נתנה לגולשים יותר שליטה על רמת הפרטיות, אבל ברירת המחדל בהגדרות החדשות היתה אפס פרטיות ומקסימום חשיפה. תאמינו שפייסבוק יודעת שיותר מ-80% מהמשתמשים לא משחקים עם ההגדרות, וכלל לא ידעו שמעכשיו הם חשופים לכל מאן דמקליק.
אכן, צעד מעצבן, גובל בהונאה. אסור לשקר למשתמשים. מצד שני, יש משהו קצת מטופש במאבקים על פרטיות בפייסבוק. הרי כל מהות הפייסבוק היא ויתור על הפרטיות. פומביות - זה העניין.
אם מסתכלים על זה ככה, אולי דווקא הלוחמים בעד הפרטיות הם אלה שעובדים על הציבור. מי שרוצה פרטיות לא הולך לפייסבוק.
אז נכון שאפשר להיאבק על המידתיות שלה, אבל בבסיס כל העסק עומדת מידה מסוימת של אובדן פרטיות. או כמו שכתב פילוסוף האינטרנט ג'רון לניר, האיש שהמציא את הווירטואל-ריאליטי, בספרו "אתה לא גאדג'ט - מניפסט": "התקווה היחידה, מנקודת מבט עסקית, של כל רשת חברתית, היא הופעת נוסחת קסם שבה כלולה מידה מקובלת של פגיעה בפרטיות ובכבוד".
מי שנכנס למטבח, שלא יתלונן על החום. מי ששם תמונה בפייסבוק או בפליקר, שיידע שמישהו יצפה בה. זה דבר די פשוט להבין.
ב. שתיקה רועמת
באופן אירוני למדי רעמה לי בשבוע שעבר שתיקת לוחמי הפרטיות כשגרמני צעיר, ד"ר קרסטן נוהל, הציג בכנס האקרים איך פרץ את האבטחה המשמשת כ-4 מיליארד משתמשי סלולר בעולם, והוכיח כמה קל ליירט שיחות טלפון ולהאזין להם. בפייסבוק, לצורך השוואה, משתמשים 350 מיליון איש. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות מיד איזו פריצה חשובה יותר.
פייסבוק זה טרנדי וקל. בשביל לשנות את עמוד ההגדרות שם לא צריך להיות האקר גרמני. ולאף אחד אין כוח להתעסק עם פרוטוקולים של תקשורת סלולרית. בשביל זה יש רגולטור, הם בטח אומרים לעצמם. פתאום הרגולטור הוא מציל הפרטיות הגדול.
מצחיק, לא? הרי מה שנכון לפייסבוק נכון לכל תאגיד מידע ולכל מדינה: פרטיות האזרח והמשתמש אינן האידיאל. להפך, ברוב המקרים מדובר במכשול.
הפרטיות שלנו היא הדבר הכי פחות מובן מאליו בעידן המקוון. היא משהו שצריך להיאבק עליו, להפסיד שוב ושוב, ולהתנחם בנצחונות קטנים מדי פעם. זה הדיל, פחות או יותר.
פרטיות היא אידיאל ראוי, אבל מציאות בלתי אפשרית. את ההוכחה לכך מצאתי דווקא באתרי הרכילות: היאכטה של טייגר וודס, כך למדתי, נקראת "פרטיות". במקרה שלו כולנו יודעים איך זה נגמר.