בית שלום עליכם בתל-אביב המה אדם באותו ערב חורפי של דצמבר, באירוע לכבוד הגיליון החדש של כתב העת "דווקא" לתרבות יידיש. מאות אנשים הגיעו לאירוע; כל הכרטיסים נמכרו מראש, רשימת ההמתנה הלכה והתארכה, ובאולם היתה צפיפות רבה.
הגיליון החדש של "דווקא" הוקדש ליידישע מאמע, ולכבוד האם היהודייה עלו לבמה אנשים, לא חשוב מאיזו עדה, ודיברו על האמא היהודייה שלהם: גיל חובב, נרי לבנה, הבמאי תומר הימן, חוקרי הספרות יערה שחורי ומתן חרמוני, ולבסוף, הדובדבן שבקצפת - חווה אלברשטיין, ששרה משיריה הרבים ביידיש.
בית אריאלה אירח לפני כשבועיים פסטיבל יידיש בן שלושה ימים והאירועים, שאותם גודשים בעיקר צעירים חילוניים, רק הולכים ומתרבים.
היידיש מקבלת היום בחזרה את הלגיטימציה שנשללה ממנה במשך שנים כה רבות בשל היותה שפה גלותית, שפת החלשים. אולי בגלל האווירה הרב-תרבותית שנוצרה כאן בשני העשורים האחרונים, ואולי בגלל ההתפכחות מהאתוס הציוני, היידיש מקבלת הכרה מחודשת.
לא מעט מסגרות ללימוד ידייש פועלות היום, והן הולכות ומתרחבות - בית שלום עליכם, האוניברסיטאות ואפילו חוגים פרטיים. בבית שלום עליכם, למשל, לומדים את השפה מדי שנה כמה מאות תלמידים, כולל סמינר קיץ תוסס.
"אני שמח על שיקום התדמית של היידיש", אומר המתרגם והעורך בני מר, שעורך את "דווקא". "הייתי מסתפק בכבוד שמקבלת שפה מתה כמו הלטינית, במן אובייקטיביזציה של היידיש, כמו שקורה במקומות אחרים בעולם. אני רואה מי בא לאירועים של 'דווקא' ומי לומד בבית שלום עליכם - אנשים צעירים שאין להם דעות קדומות על יידיש.
"זה לא מובן מאליו, כי עדיין יש הרבה מאוד צעירים שאמנם חתמו על הסכם שביתת נשק עם השפה הגלותית, אין להם שום בעיה איתה או אפילו עם תפיסות לא ציוניות, ועדיין הם רואים ביידיש שפה של זקנים שטובה רק לבדיחות ולשירים, שפה השואה, מן ז'רגון לא מפותח - כל הדברים שטיפטפו לתודעה כמו ארס מאז תקופת ההשכלה".
יותר יהודים ממה שאנחנו רוצים להודות
אבל הגישה כלפי היידיש משתנה כעת בישראל, ומתקרבת לאט לאט אל הגישה כלפיה במקומות אחרים בעולם. "בניו-יורק, פריז, רלין או ורשה היידיש היא אלטרנטיבה לישראליות -זו תפיסה חילונית בדרך כלל, שרואה ביידיש כלי תרבותי לביטוי החיים האוטונומיים היהודיים. בישראל הדברים מורכבים יותר. הרבה פעמים היידיש זוכה כאן למבט נוסטלגי, כי עם כל הדיבור על הישראליות אנחנו הרבה יותר יהודים ממה שאנחנו רוצים להודות".
*היידיש עומדת בסתירה לישראליות?
"באופן היסטורי בהחלט היתה סתירה בין היידיש לישראליות הלאומית, אבל אני אישית חושב שלא חייבת להיות סתירה, היידיש היא עוד אחד מהביטויים של הישראליות. גלותיות היא חלק מההוויה הישראלית, מהפחדים הישראליים, מהעושר התרבותי שיש כאן. למשל תנועת 'יונג ישראל' שקמה בשנות ה-50 על-ידי משוררים פליטים שהגיעו לכאן - כולם חיפשו דרך לבטא את הישראליות שלהם ביידיש. למשורר כמו אברהם סוצקבר אולי היה קל יותר לכתוב על מדבר סיני, על הגליל ועל ים המלח דווקא ביידיש".
שנות הפריחה הגדולות של היידיש היו בין שתי מלחמות העולם, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. עתידה של היידיש היה אז לפניה, והיא הגיעה לשיאים תרבותיים בתוך זמן קצר. אבל שואת יהודי אירופה פגעה בה אנושות, ביחד עם תהליכים נוספים. "בברית-המועצות ובארצות-הברית הדור הצעיר עבר לדבר רוסית ואנגלית", מספר מר. "כשצילמו את 'טוביה החולב' לקולנוע בארצות-הברית בסוף שנות ה-30, כבר היה קשה למצוא ילדים שחקנים שידברו יידיש".
היידישע מאמע הנצחית
ששה גיליונות של "דווקא" ל"ארץ יידיש ותרבותה" התפרסמו עד כה, כל גיליון מופץ בכ-2,000 עותקים. זה הישג לא מבוטל. "אנחנו פונים לקהל מכל העדות שאין לו דעות קדומות לגבי היידיש", אומר מר. "ארץ יידיש זה מקום אמורפי ללא גבולות, שכולל גם את ארץ ישראל. ברחובות וייצמן פינת ברקוביץ' בתל-אביב נוצר מן משולש של שפות מזרח אירופיות: בית שלום עליכם, המכון הפולני ומכון גתה. לפעמים בית המשפט יוצר מרובע, כי מתברר שהשפה היחידה בישראל הקבילה בבית משפט, חוץ מעברית וערבית, היא יידיש".
*למה דווקא "דווקא"?
"זו מילה ארמית שפירושה היה 'ודייק', מלשון דיוק. אבל המילה הזאת התעברה מחדש ביידיש במשמעות של להכעיס, וזו המשמעות שהגיעה גם לעברית. ברור שהרעיון הוא לעשות דווקא לכל מי שחושב שהיידיש מתה".
וכך, בבית שלום עליכם מול קהל רב, עלה לבמה גיל חובב - צבר בן צבר, נינו של אליעזר בן-יהודה, שמצדו היה מתפלץ לו ראה את חובב מנחה ערב שלם על השפה הגלותית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "חציית קווים", קרא לזה חובב, ועבר לשאול את שאלת השאלות: מיהי היידישע מאמע, והאם היא חייבת להיות אשה, אשכנזייה, וגלותית.
הראשונה שנקראה לענות על השאלה היתה העיתונאית נרי ליבנה, שסיפרה על האמא היהודייה שלה - אשה גדולת מימדים וקיצונית להפליא, שמוצאה אמנם ס"ט ירושלמי, אבל בכל זאת היא חסכה אוכל מפיה למען הילדים, לא עצמה עין, עשתה רגשות אשמה, הגנה על הילדים בחוץ אבל עשתה להם את המוות בבית, הייתה מאוכזבת מכולם ובמיוחד מהבעל שלה, שאתו היא נשארה כמובן רק למען הילדים. אשה שהכינה את המרק עם ורידים ברגליים, אחרת המרק לא היה יוצא טעים.
וכשחווה אלברשטיין עלתה לבמה עם גיטרה ושרה את מיטב השירים שלה ביידיש, הקהל נמס. אלברשטיין הסבירה על מה השירים ומי כתב אותם, מתי ולמה. בין השורות ששרה היו חיה'לה ומלכה'לה ומירה'לה, ועץ עמד לו על הדרך, צמרתו תשוח, עזבוהו ציפורים לאנחות הרוח. וגם צורעס מסוגים שונים, אין כסף והילדה לא מתחתנת. שירים של איציק מאנגער, מארק ורשבסקי, מרדכי גבירטיג.
אז מה למדנו מהאירוע? למדנו שהיידישע מאמע מגיעה למלוא גדולתה רק אחרי מותה, כמובן. למדנו שיסוד ההקרבה חשוב מאין כמוהו. ולמדנו שהאם היהודייה הולכת ונעלמת מהעולם, מול דור חדש של אימהות קוליות. מצד שני, בסוף הערב סיפר חובב איך ליווה את בתו הקטנה נעמי לבית הספר, וכשהביט בגבה ההולך ומתרחק, חש כיצד גואים בו כל הרגשות של היידישע מאמע. "אני, גבר בן גבר, צבר בן צבר, ובעיקר פרענק - אם אני יכול להיות יידישע מאמע, אז היידישע מאמע כנראה אתנו לתמיד". ואם היא כאן לתמיד, כנראה שגם היידיש. *