כששחקנים ישראלים נוסעים לארצות הברית כדי לגעת בהוליווד, איתי טיראן נשאר בארץ על בימות התיאטרון. טיראן - שהוכתר ל"שחקן המבטיח" בטקס פרסי התיאטרון מיד עם צאתו מבית צבי, ושאחרי שלוש שנים כבר אסף את פרס השחקן הטוב ביותר - מסביר שאף פעם לא גר בחו"ל במשך תקופה ארוכה, גם לא כשעבד כדוגמן באיטליה. חו"ל ממוקם אצלו במחלקת הפנטזיות, ועל אף שיצא לו להופיע באירופה פעמים אחדות, הוא אינו מעז עדיין לחשוב על קריירה בשפה שאינה שפת אמו.
"חו"ל בשבילי הוא לא בהכרח עבודה. זה מקום שאפשר לחלום עליו", הוא אומר במבטו הכריזמטי ובהתנסחותו המדויקת, רגע לפני שהוא עולה על ההסעה שתיקח אותו להופיע עם "אמדאוס" בנס ציונה. "זה לא חייב להיות רק עבודה בקולנוע או בתיאטרון. חו"ל יכול להיות מקום עירוני, כפרי, חוף ים, חורף, סוג של מקלט, של בריחה, לא בהכרח חלום של הגשמה עצמית. את ההגשמה העצמית שלי אני עושה בכל יום, כאן, בבחירות שמאתגרות אותי".
זו הסיבה שבחרת להיות באנסמבל של הקאמרי?
"זה יצא ככה. כשיצאתי מבית צבי עומרי ניצן, שראה אותי כבוגר, התחיל בסוג של חיזור, ונכנסתי לתיאטרון כשחקן צעיר. טוב לי פה, ואני רואה בקאמרי בסיס".
אתה יכול לסרב לתפקידים?
"כן. מובן שבאופן טבעי לכל צד יש האינטרסים שלו, ואנחנו נפגשים במקום של שיתוף פעולה. להגיד 'לא' זה לא דבר שכיח. זו לא עבודה חד-סטרית".
מבחינה כלכלית, יותר משתלם להיות פרילנסר.
לרגע טיראן נלחץ, הופך כמעט לעוין, מפחד ששוב מתחילים לחפור בחייו הפרטיים שהפכו לעניין ציבורי מדי לטעמו מאז התחיל לצאת עם מי שתהפוך בהמשך לאישתו, הדוגמנית-שחקנית מלאני פרס. "אני לא מוכן להגיד מילה על הנושא הכלכלי, הוא יורה. "הבחירה להיות שחקן של להקה זו בחירה לגדול במערכת עם חזון, עם תהליך, לדעת מה אתה עושה בעוד שנתיים. לי זה חשוב".
למה?
"בעבודה כמו העבודה שלי, בגלל התלות בשאלה אם יש עבודה או אין, כשאתה בלהקה אתה נמצא בראש של המנהל האמנותי".
שחקן ברמתך יכול להיות רגוע. גם אם תהיה פרילנסר תמיד תהיה בראש של המנהל האמנותי.
"תיאטרון מתכתב עם קולקטיב של אנשים, עם רעיון, הגדרה. אני רוצה להיות חלק מסדר יום".
זה נשמע אוטופי במציאות שבה האג'נדה שמנחה את התיאטראות היא כלכלית.
"אבל חלק מהבחירות הן אמנותיות גרידא. שייקספיר, למשל".
שייקספיר לא אמור להיות הלחם והחמאה?
"לא בהוויה הישראלית של 2010. שייקספיר אחד צריך להיות כל עונה, וזה לא ככה. בבית ליסין מעלים עכשיו את 'חלום ליל קיץ' אחרי כמה שנים טובות בלי שייקספיר, בזכות גלעד קמחי, במאי צעיר, וקבוצת שחקנים עם אג'נדה שלא יושבת וסופרת כסף".
אולי ההצלחה שלך ב"המלט" הועילה לשייקספיר.
"אני לא רואה בעצמי מחנך תיאטראות, ולא חושב שזה בזכותי, אבל שמח שזה קורה".
התפקידים שאתה בוחר הם תמיד הארד קור.
"קאמי ב'יתוש בראש' זה הארד קור? גם 'החגיגה' זה לא הארד קור. צריך לבדוק שאנחנו לא מחליפים את המונח איכות או לגיטימיות בהארד קור. אנחנו חיים בסחי של שטחיות ובינוניות, ומה שאני עושה לא נחשב להארד קור. רינה ירושלמי, רות קנר, תיאטרון מעבדה או פסטיבל עכו - הם מתעסקים בזה. אני לא עושה דברים שהם מעל הפופיק, כי שום אמנות לא צריכה להתנשא על הקהל".
אז התפשרת כלכלית כדי לעשות אמנות.
"לא התפשרתי כלכלית, אבל תיאטרון רפרטוארי הוא לא מקצוע שמתעשרים ממנו".
מה רע בלהרוויח טוב?
"זה ישחית אותי ויביא אותי למחשבות מה יעבוד יותר טוב, יימכר טוב יותר לוועדי עובדים - סד שלא יאפשר לי לממש את הפוטנציאל כאמן. לו הייתי מופיע בווסט-אנד (לונדון), והיה משהו שמלכתחילה עולה יותר לתקופה קצובה, זה בסדר".
מצד שני, אתה מקריין את הפרסומות לפלאפון.
"זה אחד האפיקים האחרים שאפשר להתפרנס מהם".
אתה לא הפרזנטור במכוון?
"לא, אבל יותר קל לי לתרום את הקול ואת הכישורים שלי כשחקן. לא רציתי להיות מזוהה עם מוצר, אלא עם תפקיד, כדי להקל על הקהל להזדהות איתי בתפקיד נתון. אני לא מקל ראש באופציה לתרום את עצמי באופן טוטאלי מבחינה מסחרית. אם תיפול הצעה מתאימה, למה לא".
יש לך פרסומות ברזומה.
"לפני חמש שנים עשיתי פרסומת ל'הוט', שהייתה פרסומת בלי מילים, מעין סטורי בורד".
עם מי אתה מתייעץ?
"יש לי אינטואיציה פנימית והסוכנת שלי, פרי כפרי, שמטפלת בי כשחקן. היא האם המגוננת, מנהלת את המשאים והמתנים, וחברה טובה. אני שמח שיש לי אותה, כי אני צריך הד. אני בר מזל כי חשובים לה האינטרסים שלי כאמן ולא רק אינטרסים כלכליים".
אתה מעורב בענייני הכספים?
"לשמחתי הרבה יש לי יכולת או שתיים לקרוא תלוש משכורת, אבל כשמדובר בחוזים, בדברים יותר גדולים אני מפעיל את הסוכנים ואת עורכי הדין".
מה זה כסף בשבילך?
"למי הוא לא חשוב? אני לא הנזיר שמכר את הפרארי כי עוד לא הייתה לי אחת. בכל מה שמדובר בנוחות, אין לכסף גבול. אני מאחל לכל מי שאני אוהב שיהיה לו, והרבה, אבל אני לא הוגה בו יומם ולילה. הוא לא דבר מגונה בעיניי. אני אוהב לאכול טוב, לחיות טוב, לקנות מתנות יפות לאשתי, רוצה שיהיה לי בית משלי".
אתה מסתובב עם עול כבד של ציפיות ממך על הכתפיים. קודם היית "הבטחה", ועכשיו אתה "פנומן".
"את יודעת מה עצבן אותי? שנשארתי הבטחה כמה שנים אחרי שכבר עבדתי".
כי הרגשת שכבר פרעת את השטר?
"לא. כל יום אני צריך להבטיח לקהל, ולקיים; לעמוד על הבמה ולהתחיל לספר סיפור מאפס. מבחינתי, כל התארים האלה הם רעש חיצוני שצריך להתעלות מעליו. אני לא מניה בבורסה, למרות שאולי יש אנשים שחושבים ככה".
יום לפני שנפגשנו בחר "גלובס" בטיראן לשחקן שעשה את העשור בתיאטרון. הוא לא ראה את הכתבה, עד שמישהי הביאה לו את העיתון כשישבנו יחד. הוא קרא, הרשה לעצמו להתרגש קצת, ואחר כך אסף את עצמו ואמר, "אותה כתבה הייתה יכולה להיות השמצה. בוודאי שזה נעים, אבל זה לא מה שיגרום הערב מחיאות כפיים כשאעלה על הבמה בתשע".
כתבות כאלה יכולות לגרום לקהל להתאכזב ממך בגלל ציפיות גבוהות מדי.
"מכיוון שאני אדם עם נטיות חרדתיות, הציפיות שלי מעצמי והלחץ שאני מפעיל על עצמי גבוהים ממה שמצפים ממני. זה מה שגורם לי לדחוף את עצמי עד מעבר לקצה גבול היכולת. לו היה לי נוח בטוסיק זה לא היה קורה".
יש תחושה שהמחיר שהטוטאליות הזאת גובה גבוה מהרווחים שאתה מפיק מהמשחק.
"זה כמו בבטרייה, יש פלוס ויש מינוס. בתהליך שקורה על הבמה אני מבטא את הרגשות שלי במקום לשבת במחלקה סגורה. כנראה זה מה שמאפשר לי לחיות בין אנשים נורמליים".
אתה לוקח לפעמים טיים אאוט להטעין את הסוללה?
"זה בדיוק המקום של חו"ל. אני צריך ללמוד לארגן לעצמי זמן איכות עם עצמי ועם יקיריי, לשמור על עצמי ולא להגיע לחופשה עם הלשון בחוץ. הפגרה שלנו היא בין שבועיים לחודש באוגוסט. פעם התיאטרון היה יוצא כולו לחופשה, אבל היום, בגלל המצב הכלכלי, בכל פעם הפקה אחרת בחופשה. בדרך כלל בפגרות האלה אני מצלם סרטים. היום אני משתדל להימנע מזה. מעבר להכול, אני במערכת זוגית עם אשתי ומגיע לנו ליהנות, בעיקר כי לשנינו אין שגרה מסודרת".
התיאטרון בולם אותך מלהתפתח בקולנוע?
"התיאטרון הוא בסיס האם. אני אוהב קולנוע מאז ומתמיד, ואם היה יותר - הייתי עושה יותר".
באחת הביקורות עליך נכתב שאתה לא עובר מסך.
"המדיות הן אחרות, ללא ספק, אבל יש הרבה עניינים אחרים שאינם מן העניין, כמו דימויים דיכוטומיים של שחקן תיאטרון ושחקן קולנוע. העולם מתחלק לשחקנים שעושים עבודה טובה ופחות טובה. עבודה שבה רואים את החוטים, את התפירה הגסה. אני לא מבין מה זאת עבודה תיאטרלית, כי בעיניי אין דבר כזה".
אתה סובל מהתיוג הכפוי הזה.
"בוודאי. כל חשיבה סטיגמטית כזו יוצרת תקיעות במערכת".
מה עם בימוי, מוזיקה, כתיבה?
אני לא שולל שום דבר. כל אלה נמצאים אצלי בראש. אולי זה בגלל חוסר זמן כרגע, אבל אני מאמין שאם יש קול בתוכך, שגובר כל הזמן, תמצא את הזמן כדי לתת לו ביטוי".**