בדיוק כשם שביום בהיר אחד
עמיקם כהן, מנכ"ל
פרטנר לשעבר, הביא את
דוד אבנר לחברה והכתיר אותו כיורשו, מבלי שאיש העלה בדעתו כי הוא יהיה המיועד - כך גם הבחירה של
אילן בן-דב ואבנר עצמו ב
אלי גליקמן לתפקיד המשנה למנכ"ל פרטנר מפתיעה ומסקרנת.
כשאבנר נבחר עלו אותם סימני שאלה בדיוק. איך מצניחים מישהו שהוא לא מהענף לתפקיד כה בכיר, איך מישהו לא מוכר מברנז'ת הנסיכים ייכנס לנעליו הגדולות של כהן וכיוצא בזה.
בשורה התחתונה, אבנר הוכיח כי הוא קורץ מהחומר הנכון, הפגין מנהיגות ולקח את פרטנר קדימה בצורה מרשימה. יש להניח כי אותו תסריט יחזור על עצמו עם גליקמן (ששימש עד כה כסמנכ"ל חטיבת הלקוחות בחברה).
לעת עתה בן-דב לא מתחייב לדבר. הוא לא מבטיח כי גליקמן יהיה המנכ"ל הבא, למרות שלכולם ברור כי הבחירה בו כמשנה מסמנת את דרכו ללשכת המנכ"ל.
בן-דב עשה בחירה מצוינת, משום שפרופיל מנכ"ל פרטנר בעידן בן-דב מתאים לגליקמן כמו כפפה ליד - שונה מאוד באופיו מאבנר, מעדיף להתרחק עד כמה שניתן מאור הזרקורים, ובעיקר איש של עבודה שקטה ונחישות, ללא גינוני מלכות. כזה שעשוי להרגיש נוח עם העובדה שבן-דב הוא בעל-הבית.
אבל בן-דב שיחק אותה בהיבט אחר. המינוי של גליקמן כיורש נתפס כהצלחה אדירה בקרב חברי ההנהלה של פרטנר, שרואים בו אחד משלהם - ובשפתו של בן-דב: "רואים במינוי הרבה אהבה".