השבוע נודע, כי אפילו כשראש הממשלה
אהוד אולמרט פורש לעסקים פרטיים הוא עושה את זה בגדול, ודרך קשרים אישיים הדוקים. ללא ניסיון ניהולי במגזר העסקי, עם עבר מקצועי כעורך-דין ועם הווה בעייתי של מאבק משפטי לא פשוט, נחת אולמרט בכורסת היו"ר של אחת מחברות ההשקעה הגדולות והשקטות במשק, קבוצת א. לבנת. מדובר בחברה משפחתית המחזיקה 50% מחברת ההובלה הגדולה במשק, מבעלות השליטה בחברת הליסינג אלדן, מבעלות נשר, שותפה של
קובי מימון וכמובן, בעלת כ-13% מקונצרן אי.די.בי.
כדי להסביר את המהלך המפתיע, עטו כל הצדדים דוק נוסטלגי בעיניהם והלכו אחורה. מאוד אחורה. לימי האצ"ל, עת אבי המשפחה ומקים האימפריה, אברהם "בונדי" לבנת היה פליט שואה נטול משפחה בארץ וסעד על שולחנה של משפחת אולמרט. "הם נתנו לו כתף חמה אז", אמר לנו מקורב למשפחה, "ובונדי לא שוכח דברים כאלה".
הציניקנים שבין העיתונאים ניסו לבדוק אם היו דרכים שבהן נעזרה הקבוצה בשר התמ"ת אולמרט בזמנו, או שמא היה זה הקונצרן הציבורי אי.די.בי שהיא מבעליו, שחש הכרת תודה לאולמרט באחד מתפקידיו. מחשבות כאלה תמיד עולות, ולעיתים רחוקות אפשר להוכיח או להפריך אותן.
מי שמכיר את הרוח הספרטנית של קבוצת לבנת ושל בונדי, ש"ארוחת צהריים עסקית" אצלו היא פרוסות לחם מרוחות בחצילים בטעם כבד ופירות הדר מהחווה המשפחתית, יתהה אם אולמרט, איש הסיגרים, יכול להשתלב באווירה הזאת, או אולי זה מעיד שבקבוצה תתחיל לנשוב רוח אחרת.
כך או כך, אולמרט יכול עכשיו ליהנות מקרבה לא רק לעסקי המשפחה הפרטיים אלא גם מקרבה לאי.די.בי - אולי הקונצרן הגדול במשק, וגם ליהנות מחיקה של חברה פרטית, שבה תנאי העסקתו מצויים הרחק מהעין הציבורית.