בואו נודה בזה: יש בעיה עם סרטים מוזיקליים. הם מעצבנים הרבה אנשים. סרטים מוזיקליים מהשנים האחרונות, בכל אופן, כי "שיר אשיר בגשם" דווקא מחזיק די יפה, ולהבדיל - גם "גריז". אולי זה מפני שהתרגלנו לעלילה שנעה בקצב מסוים, וכשהעלילה נקטעת שוב ושוב לטובת השירים, צריך שתהיה לזה סיבה טובה במיוחד.
לחגיגה המוזיקלית של "Nine" אין סיבה טובה במיוחד. הריקוד ההודי שביצעו דיירי "האח הגדול" (אלירז, העם איתך!) היה מרגש, משעשע וסוחף יותר מכל סגמנט מוזיקלי בסרט הזה. השירים מבוצעים טוב ונראים טוב, אבל לא ממש זכירים. ובעצם, לעצם קיומו של "Nine" אין סיבה מספיק טובה. מה זה בעצם? חידוש? פרשנות? מחווה? או אולי סתם תפיסת טרמפ תלושה ומבזה?
אם "Nine" הוא מחווה, הרי שזו מחווה מיד שנייה. "Nine" מבוסס על מחזמר באותו שם, שמבוסס על סרטו של פדריקו פליני, "שמונה וחצי". כמו "שמונה וחצי", גם "Nine" עוסק בבמאי מתוסכל (דניאל דיי לואיס משחזר את התפקיד של מרצ'לו מסטרויאני, שבתורו שיחזר את פליני עצמו) ובנשים שבחייו: אשתו, המאהבת, כוכבת הסרט שהוא עתיד לביים, אמא, זונה, עיתונאית, מעצבת.
תפיסת טרמפ תלושה ומבזה
כיוון שזו בכל זאת מחווה לפליני, וכיוון שהבמאי, רוב מרשל, גרם לכוכבות סרטו "שיקגו" להיראות נהדר, התייצבו שלל כוכבות על הסט של "Nine": ג'ודי דנץ', מריון קוטיאר, קייט הדסון, פרגי, סופיה לורן, ניקול קידמן ופנלופה קרוז. כל אחת מהכוכבות זוכה להיות כאילו דיווה קולנועית לרגע ומקבלת קטע מוזיקלי עם רקדנים וזרקורים. קייט הדסון מפתיעה לטובה ומשכיחה את חלקה המביש בקומדיות הרומנטיות של דיין קוק. קרוז סקסית, וקוטיאר עושה פרשנות מרגשת של ג'ולייטה מאסינה.
אבל בסופו של דבר, "Nine", שנתלה באילן גבוה מאוד, מספק בפועל עוד גרסה נפוחה של "שיקגו", ומתפקד כמכתב אהבה לברודווי הרבה יותר מאשר מכתב אהבה לקולנוע בכלל ולפליני בפרט. אווירת הזיוף והפאר וההדר חסרי הכיסוי מתחזקת הודות לשני ליהוקים אומללים: דניאל דיי לואיס, למרות כישרון המשחק המוכח והמעוטר שלו, נראה בריטי מתמיד בתפקיד הבמאי האיטלקי; וניקול קידמן, בתפקיד שאותו גילמה קלאודיה קרדינלה ב"שמונה וחצי", סובלת משיתוק בוטוקס ואיבדה את היכולת לייצר הבעות פנים.
ואם כבר הזכרנו עודף שיפוצים קוסמטיים, אז פרגי. וכן, גם סופיה לורן. לא שאיזה שיוף בסכין מנתחים או מנת יתר של בוטוקס פוסלים את השחקנית או את הסרט, אבל ב"Nine" המלאכותיות הפיזית של חלק מהמשתתפות, והמלאכותיות של דיי לואיס בדמות, מחזקים את הרושם שזה סרט מפלסטיק. מחווה למחווה למחווה שבתהליך העיבוד מרובה השלבים הפכה דקיקה, ו - קצת כמו איילה רשף - תפלה.
אם אתם מתים על מחזות זמר, אז "Nine" הוא בחירה לגיטימית, מפני שיש לו לוק מרשים וביצועים טובים. אבל כסרט באופן כללי, אין צורך לרוץ לראות אותו. אפשר להישאר בבית ולצפות ב"שמונה וחצי", או אפילו יותר טוב - ב"האח הגדול". אלירז, העם איתך! *
"Nine", במאי: רוב מרשל, שחקנים: דניאל דיי לואיס, מריון קוטיאר, ג'ודי דנץ', קייט הדסון, סופיה לורן, פנלופה קרוז, ארה"ב 2009, 118 דקות
עניין של טעם:
"שבע דקות בגן עדן"
מה עדיף, דרמה ריאליסטית שעוסקת בהשלכות הסכסוך הישראלי-פלסטיני על חיי היום-יום שלנו, או סרט פנטזיה עם טוויסט נוסח "החוש השישי"? אחרי הצפייה ב"שבע דקות בגן עדן", שהוא קצת מזה וקצת מזה, עדיין אין לי תשובה. "שבע דקות" הוא לא אחיד, לרגעים נראה כמו סרט סטודנטים, אבל יספק לכם שעה וחצי של עניין אמיתי, והמון חומר למחשבה.
"אחים"
למי שממש אוהב סרטים שבוכים בהם. "אחים" היא מלודרמה יעילה עם רגל קצת כבדה מדי על דוושת הגז: אם תצליחו להתגבר על הציניות מול הרגעים המוגזמים בעלילה, תוכלו להתפעל מההופעות המרגשות של השחקנים - בעיקר טובי מגווייר בתפקיד חייל שחוזר מהשבי באפגניסטן, ולצדו ג'ייק ג'ילנהול כאחיו שתפס את מקומו בבית ונטלי פורטמן כאישה שנשארה מאחור.