כשאליפות אפריקה בכדורגל תיפתח היום (א') באנגולה, הרבה מאוד אפריקנים פשוט יעדיפו להתעלם מהאירוע הזה. במקום זה, הם ימשיכו את המנהג שלהם להתאסף בחבורות בכל רחבי היבשת, ולצפות ביחד במשחקי הפרמיירליג. לעניין הזה יש משמעות עמוקה יותר משינוי בהרגלי הצפייה של המקומיים: יתכן שזה מסמל את סיומה של תקופת הלאומיות הקצרה באפריקה.
הרבה מאוד תושבים אפריקנים, בייחוד אלו שנשלטו על ידי קולוניות בריטיות, צורכים מזה זמן רב כדורגל אנגלי. בזימבבואה, לפני כעשור, ראיתי רוכלים ברחוב שמוכרים העתקים ישנים של מגזין הכדורגל האנגלי העתיק shoot. יאפים לבנים ושחורים נדחסו יחד לתוך באר ספורט כדי לצפות במנצ'סטר יונייטד. באוגנדה, מוניות השירות בדרך כלל צבועות בצבעים של קבוצות כדורגל אנגליות. "לעולם לא תצעדי לבד, ליברפול", היא אחת הכרזות היותר פופולריות על אותן מוניות.
דייויד גולדבלט, שכתב את הספר "הכדור הוא עגול", תיאר את הביקור במועדון לילה בניירובי בלילה שבו הציעו לתושבים "רגיי נייט", כתירוץ של האנשים להגיע כדי לצפות מעל מסכי ענק במשחק מהסיבוב הרביעי בגביע האנגלי. בשכונות העניות של ניירובי, גולדבלט ראה צריפי פח שמשמשים למגורים שעליהם מצוירים בצורה מדויקת וברורה סמלים של מועדוני צמרת באנגליה. באותו טיול, גולדבלט הלך לצפות במשחק האליפות של הליגה הקנייתית וגילה להפתעתו כי "הייתי צוות העיתונאים כולו". רק עיתונאי קנייתי אחד טרח להופיע למשחק.
לקניה, אוגנדה וזימבבואה יש מסורת כדורגל חלשה במיוחד, כך שאין זה פלא שהתושבים שם מעדיפים את הכדורגל האנגלי במקום זה. אהדה של מנצ'סטר יונייטד, לדוגמה, נותנת לאנשים המקומיים תחושה של השתייכות לרמה העולמית.
פולהאם ובולטון. מעניין
אבל גם במקומות שבהם הכדורגל נחשב טוב ופופולרי יותר, מתחילים לראות את השינויים. כך למשל במהלך אליפות אפריקה ב-2008, מוחמד מוסה - מרצה לתקשורת המונים באוניברסיטת קרנרברי בניו זילנד - חזר למולדתו ניגריה ומצא משהו שהפתיע אותו: אפילו הניגרים מתרחקים מהכדורגל האפריקני. בשנים האחרונות נפתחו "בתים לצפייה בכדורגל" בכל ניגריה, סיפר מוסה בוועידת כדורגל שנערכה בחודש שעבר בטורונטו. אותם "בתי צפייה" הם צריפים שאליהם מגיעים אנשים, ועבור תשלום יכולים לצפות בטלוויזיה במשחקי פרמיירליג עלובים כמו פולהאם נגד בולטון. "המקומות האלו מפוצצים באנשים" אמר מוסה.
הוא ביקר בצריפים האלו במהלך אליפות אפריקה ב-2008 כדי לצפות בקהל, "ולהפתעתי, לא היו שם כל כך הרבה אנשים", הוא ציין. אפילו בימים שבהם שיחקה ניגריה, מעט מאוד מקומיים הופיעו לצפות במשחקים. בעלי המקום סיפרו למוסה שאליפות אפריקה הורגת להם את העסקים: "אנשים לא מעוניינים לצפות בזה", הם התלוננו. "אנחנו לא יכולים כבר לחכות שזה ייגמר, כדי שהפרמיירליג תחזור".
מוסה ערך משאל בין הצופים שבאו לראות את המשחקים, ומצא שלפחות 90 אחוז מהם מחזיקים בבית מזכרות של מועדוני כדורגל אירופיים - למשל חולצות משחק של מועדונים באנגליה, אבל אין להם אפילו פריט אחד של הנבחרת הלאומית שלהם. עוד דבר שהוא גילה והפתיע אותו הוא מה קרה למהדורת החדשות בטלוויזיה: מהדורת החדשות תמיד היתה ב-9 בערב, במה שנחשבה ל"שעה הלאומית" ואיחדה את הציבור הניגרי מול הטלוויזיה. אבל בשנים האחרונות, לא פעם הוזזה המהדורה, אם נפלה על משחק בין ארבע הגדולות באנגליה. "עכשיו 'השעה הלאומית' שלנו בנויה סביב צ'לסי נגד ליברפול", אומר מוסה.
בזמן שמתקיימים משחקים גדולים באירופה, אומר מוסה, ההתרגשות בניגריה כל כך גדולה עד כדי שאנשים חוששים להחנות את הרכבים שלהם ולהגיע לאזורים מסוימים בערים. גמר ליגת האלופות ב-2008 בין מנצ'סטר יונייטד לצ'לסי הסתיים באחת הערים בניגריה עם 9 הרוגים. ב-2009, אחרי שברצלונה ניצחה בגמר הצ'מפיונס ליג את מנצ'סטר יונייטד, אוהד זועם של יונייטד בעיר אוגבו הרג ארבעה אנשים כשהרכב שלו שעט לתוך קבוצה של אוהדי ברצלונה. "אנחנו רואים יותר ויותר אנשים שאוהדים קבוצות זרות כאילו החיים שלהם תלויים בזה", אומר מוסה. "המשמעות של הנבחרת הלאומית הולכת ופוחתת, והם מחליפים את זה באהדה לקבוצות זרות".
זה אולי יישמע קצת מוגזם, אבל ברוב מדינות אפריקה הלאומיות הפכה לעניין חשוב מאוד רק במהלך המאה ה-20. במדינות אפריקניות רבות, המוסד הלאומי המוצלח ביותר הוא נבחרת הכדורגל הלאומית. וכשאנשים מתחילים להתעלם אפילו ממנו, לא הרבה נותר מהלאומיות.