"אנחנו לא צריכים לעשות שימוש בערבויות הללו, אנחנו מסתדרים היטב", זו היתה התגובה שמסר הבוקר (א') שר האוצר,
יובל שטייניץ, לדברי השליח המיוחד
ג'ורג' מיטשל, שאמר כי "על פי החוק האמריקני, ארה"ב יכולה להקפיא תמיכה במתן
ערבויות לישראל". אז קודם כל זו בשורה טובה שאנחנו לא זקוקים לתמיכת ארה"ב בקבלת ערבויות. אבל זו גם גישה פשטנית, כי לב העניין אינו הערבויות.
מי כמו האמריקנים יודעים שישראל לא ביקשה מהם לממש את הערבויות? כלומר, הם מודעים לכך שבשלב זה, לפחות, ישראל לא זקוקה להטבה זו. אז למה הם בוחרים לאיים במשהו שלמעשה אינו איום? הרי יש מספיק דברים שישראל צריכה מאוד מהאמריקנים, למה לא להשתמש בהם?
או, זה בדיוק העניין. את המילה ערבויות בהקשר הזה יש לראות כאזהרה. עכשיו אנחנו, האמריקנים, מדברים על סנקציה שלא כואבת לכם. אבל זה, הערבויות, הן רק הסנונית שמבשרת את האפשרות של סנקציות ממשיות וכואבות יותר אם, כמובן, הסנונית הזאת לא תביא תוצאות.
האם השיטה הזאת עובדת? איום, מעצם טבעו, הוא דבר מקומם. הוא גורם לצד המאוים להיכנס למגננה, ולפעמים לעבור להתקפה. לאיום על מדינה יש צד נוסף הגורם לרוב אזרחיה להיזכר שהם פטריוטים, ומיד הם נזעקים אל הדגל.
כלומר, איום יכול לפעמים להשיג את התוצאה ההפוכה מזו שהמאיים התכוון לה. זה, פחות או יותר, מה שקורה עכשיו אצלנו, כאשר ימין ושמאל, או לפחות ימין ומרכז, שותפים לגינוי של דברים מיטשל.
הדוגמה של מזרח ירושלים
אומרים על הנשיא אובמה שהוא טעה כאשר דרש מישראל להפסיק את הבנייה במזרח ירושלים, בגלל שמדובר בדרישה שישראל לא יכולה להיענות לה, בטח לא בשלב הזה. האומנם היה זה צעד מוטעה? או שזה היה מסר מחושב, לאמור: אם אתם, הישראלים, רוצים שנרד מזה, אז תפסיקו את הבנייה בהתנחלויות. אם לא תעשו זאת, היעד ימשיך להיות גם מזרח ירושלים.
אולי גם בעניין הערבויות זה כך. גם אם הציבור מתקומם, בחדרי השלטון הדברים מתקבלים קצת אחרת. שם מבינים את השיטה של הליכה מן הקל אל הכבד. או לפחות אנחנו מקווים שהם מבינים. האם זה אומר שאנחנו צריכים להיבהל? ממש לא.
מה שזה כן אומר, שצריכה להתקבל החלטה רצינית איך אנחנו מתייחסים ללחצים אמריקניים. לא על בסיס איומי סרק כמו הערבויות או מזרח ירושלים. ההחלטה צריכה להתבסס על האפשרויות הגרועות ביותר. אם מחליטים שלא נוכל לעמוד בלחצים אלה, כדאי לדעת זאת לפני שהצעדים נגדנו מחריפים. ואם מחליטים שכן עומדים, אז צריך להתייחס לכך, ולא לערבויות.