שני מכתבים הפיחו רוח חדשה במפלגת העבודה וחיזקו את בסיס האחיזה של יו"ר המפלגה, אהוד ברק: מכתב האיומים שקיבל שר הביטחון בשבוע שעבר, ומכתב ההתפטרות של ח"כ אופיר פינס שהוגש כמה ימים אחר כך.
סנגורית יפה ורהוטה
עד כמה קבעה פרישת פינס את מעמד ברק אפשר ללמוד מישיבת סיעת העבודה שהתקיימה ביום שני בכנסת. ישיבות הסיעה הן כמו נייר לקמוס לבדיקת מעמדו הציבורי של ברק: כל פרסום על עוזרות פיליפיניות, על שדרוג כרטיסי טיסה ועל שהיה בסוויטות מפוארות גורם לח"כים להעדר מהישיבה בתירוצים שונים ומשונים, אבל כשיש התרוממות - שיעור ההשתתפות של החברים עולה איתו. השבוע היה קשה למצוא מקום סביב השולחן.
אם נדרש השבוע ברק לחשב את מאזן הרווח וההפסד, את אובדן פינס, הפרלמנטר המצטיין אל מול הח"כית הנאה שנכנסה במקומו לכנסת ומסנגרת עליו ללא הפסקה, ללא ספק הוא ירים כוסית לחיי עינת וילף.
סוף סוף מצא סנגורית רהוטה ("ברק ראוי להיות ראש הממשלה הבא של ישראל") שבאמת מאמינה במנהיגותו בניגוד לרוב מוחלט בציבור ולחלקים גדולים במפלגתו שלו.
כבר בישיבת הסיעה הראשונה שלה, היה מי שביקש לוודא שוילף לא תקבל שום תפקיד. אולי לנוכח גל השמועות כי ברק יציע לה לכן כיו"ר הסיעה, ואולי בלי שום קשר, הציעה ח"כ שלי יחימוביץ' כי השר שלום שמחון יכנס לתפקיד שדניאל בן סימון השאיר פנוי. יש במפלגה מי שפירשו זאת כהכרזת מלחמה בטריטוריה הנשית על רקע ההערכות שוילף הצעירה והנמרצת תתגלה כמלאת מוטיבציה שתצטיין בעשייה פרלמנטרית.
וילף מצידה הבהירה כי את תפקיד יו"ר הסיעה לא תקבל על עצמה, אולם באשר לראשות ועדות הקליטה והחינוך, הצפויות לעבור לידי העבודה במהלך כהונת הכנסת הנוכחית, לא אמרה דבר.
חידת חמיצר
במערכת הפוליטית, פרישת פינס היא חידת חמיצר. התהיות למה בחר לפרוש דווקא עכשיו עדיין מעסיקות גם את הקרובים ביותר אליו. חצאי השמועות וההערכות באשר לסיבה האמיתית לפרישה מתחילים להתברר רק עתה: ארבעת "המורדים"- יולי תמיר, איתן כבל, עמיר פרץ ופינס היו במגעים מתקדמים למעבר לקדימה, הכוללים הבטחות לשיריונים, כך מספרים בקרב הרביעייה. לא סתם נצפה באחרונה חיים רמון יוצא ונכנס מלשכתו של כבל בכנסת. הם אמנם חברים טובים, אבל לא ביקור נימוסין הוא שהביא אותו לשם.
פינס, בין חברי הכנסת היחידים שעוד מחזיקים בערכי העבודה של פעם, שלא הסכים לחבור למפלגתה של ציפי לבני, היה מוצא את עצמו בראש סיעת יחיד אחרי הפרישה. כשהבין שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית: לימינו מעבר לקדימה או הפיכה לאלי אפללו של העבודה, לשמאלו הישארות בעבודה, ומולו תהום - העדיף פינס ליישם את סיסמת הקמפיין שתבע כשהתמודד לראשות סיעת העבודה "ריסטרט ישראל" - על עצמו, זרק את הקלפים ופרש.
אז מה נשאר מהמורדים? אחד התפטר, אחת עם רגל בחוץ ואחד עם רגל שבורה. או לפי הבדיחה השחוקה בכנסת: הפינס נשבר והכבל נקרע. ותמיר? בחודשים האחרונים התבטאה וילף לא מעט בענייני חינוך. היא השמיעה ביקורת פומבית על שרת החינוך לשעבר בעבר ושיבחה את השר הנוכחי, גדעון סער, שמתנהל יותר טוב מקודמיו בתפקיד. סביר להניח שההתבטאויות האלה לא גרמו לתמיר לחבב יתר על המידה את וילף או לרצות לעזור לה להיכנס לכנסת. אולי כעת, כשפרישתה תכשיר את כניסתו של ראלב מג'אדלה למשכן, יהיה לתמיר יותר נוח להגיש את מכתב ההתפטרות.
השבוע לא הסתירו המורדים את כעסם על פינס שסיכל את תוכנית הפרישה. מכה קשה לא פחות חטפה גם יו"ר האופוזיציה. מי שכינתה את הבחישות של נתניהו בקדימה "פוליטיקת ביבים", עשתה זאת בעצמה בעבודה, אך שוב ללא הצלחה. בחורה סדרתית לבני. בפעם השלישית שהיא נכשלת בניסיון להרכיב משהו - בין אם קואליציה ובין אם אופוזיציה. אם אחרי שכבר היו המורדים עם חצי רגל בפנים לא מצאה את הדרך לפתות גם את פינס, הכישלון הוא גם שלה.
פינס הותיר את העבודה "ברקיסטית". כיום מאוד קשה לבנות אופוזיציה ליו"ר המפלגה. מי שמאס בו פשוט הולך. כרגע לא נראה דבר שיטלטל את הכיסא של ברק בטווח הקרוב אבל לא בטוח שהיציבות הזו כאן בשביל להישאר. כבר עכשיו אפשר לשמוע את השר יצחק (בוז'י) הרצוג יוצא נגד היו"ר בסגנון שלא מאפיין אותו ובניגוד מוחלט ללויאליות ארוכת השנים שהפגין בתקופות הרבה פחות נעימות ובחדרי חקירות. מעניינת גם הביקורת של סגנית השר אורית נוקד, ביקורת שהופנתה לברק בגנות התחמנות והבחישות בקדימה. נוקד הדגישה שלא זו הדרך לשיקום המפלגה וזאת אחרי תקופה ארוכה בה התייצבה לצידו של ברק. הסדקים האלה, אם יתרבו, עלולים לערער את השרידות הפוליטית של ברק.
סדק בסכר של ציפי לבני
בעוד לבני ממשיכה בניסיונותיה להציג את סיעת קדימה מאוחדת ומזמינה את חבריה לערב הווי במסעדה בירושלים, לא הפסיק לרגע מספר 2 שלה, ח"כ שאול מופז, בפעילותו להרחבת התמיכה הפוליטית.
בכנס שקיים השבוע בקיסריה, הפתיע והגיע גם ראשון תומכיה של לבני בפריימריז הקודמים, השר לשעבר גדעון עזרא.
עבור לבני מדובר בסדק גדול בסכר. עוד בימי כהונת אולמרט, כשברק התחיל לבחוש בקדימה, היה זה עזרא הראשון לעלות לשידור ברדיו, ולהביע תמיכה בהקדמת הפריימריז ובלבני. הביטחוניסט לשעבר, שכיהן כשר בממשלת אולמרט, לקח סיכון וקרא להדחתו עוד לפני שהתברר אם למהלך יהיה רוב. בקדימה סבורים שעזרא יביא איתו למופז את המגזר הערבי, אבל גם אם עזרא לא נחשב לקבלן הקולות הכי מבטיח בשטח, מבחינה פוליטית, לחציית הקווים שלו למופז יש משמעות סמלית.
קיסינג'ר היה אופטימי
הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. פרשת טורקיה מוכיחה שגם הוא היה אופטימי. מסתבר שאפילו מדיניות פנים אין, מקסימום פוליטיקת פנים. גורם בישראל ביתנו אישר השבוע שהזובור שנעשה לשגריר טורקיה בישראל נועד לטרפד את נסיעתו בשבוע הבא של ברק לביקור אצל השכנה האסטראטגית.
אביגדור ליברמן מצידו ניצל את ההזדמנות להתנהג בלאומית, שלא לומר בלאומניות, להחריב את הביקור של אהוד ברק בשבוע הבא באנקרה ולתקוע טריז בינו לבין ראש הממשלה. סקרים עדכניים שהגיעו לעיניו הראו שליברמן נבחן ויבחן על ידי המצע הלאומי שהציג בבחירות ועל הנושאים האזרחיים, סיבה טובה להתחיל לחדד מסרים. וכמו שאומר הפתגם אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה - ליברמן וברק מתחדדים ומחדדים.
שניהם יושבים בממשלה כמו שני קטבי המגנט - כשזה נופל זה קם, וכשה קם - זה נופל. סכסוך ביניהם מועיל לשניהם פוליטית. בשבועות האחרונים היה זה ברק. הוא ושרי העבודה תקפו את ליברמן על האמירות הלאומיות אחרי כנס השגרירים, הם לעגו לו כשעלה על מהמורות מדיניות כשר החוץ, וצחקו מאחורי גבו כשטרפדו את יוזמת פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה.
עכשיו הגיע תור ליברמן. נמאס לו. הוא לא מוצא את עצמו בממשלה. ברק מנהל את המו"מ המדיני, המינויים שלו בשירות החוץ מטורפדים וש"ס לא מאפשרת תזוזה בנושאים האזרחיים כפי שהתחייב לבוחריו. אם במערכת המדינית הגדירו את ליברמן כפירומן כבר מההתחלה, עכשיו הוא משחק באש מתוך בחירה גם בזירה הפוליטית. מלחמת הכל בכל. מי שעשוי לשלם את המחיר הגבוה בסופו של דבר הוא נתניהו.
ההתנהלות של ליברמן מעכירה את היחסים שבין נתניהו לברק ופוגעת בשלמות הקשר ההדוק מאוד בין השניים. זה בדיוק מה שליברמן רוצה. הוא כועס על נתניהו- על טרפוד מינויי הבכירים בשירות החוץ באופ ובני יורק, על טרפוד פיצול סמכויות היועמ"ש, על כך שהפך לשר חוץ לא רלוונטי, הוא מאשים את נתניהו שהצעת החוק נגד דרעי מכוונת בעצם נגדו. מבחינת ליברמן, אם הדרך לנקום בראש הממשלה עוברת דרך השפלת שגריר טורקי נמוך קומה, אז שיהיה, הוא הולך על זה.