סינדרום בית"ר ירושליםבית"ר ירושלים לא היתה אף פעם קבוצה נורמלית, אבל גם מי שלא מעריך במיוחד את משה דדש למשל, לא יכול שלא להתפעל מהעובדה שהוא היה במערכת הזאת כל כך הרבה שנים ויצא ממנה כשהוא לא מרושש ולא משוגע...
גומא אגייאר, שאושפז בחשש שלקה בנפשו (כל מי ששמע את הראיון שלו לערוץ הספורט בה הוא מתאר שיחה עם גלעד שליט כביכול, לא יכול היה להתרשם אחרת), עורר סימני שאלה כבר מיום הגעתו למועדון הירושלמי: פעם הוא עם כיפה וציצית, פעם רוקד עם הדגל ביציע, פעם מדבר על חזרה בתשובה, פעם מתראיין עם אשתו בלבוש בלתי צנוע בעליל ופעם חוזר חבול מארצות הברית ומספר ששוטרים היכו אותו. אבל כשהבית בוער, כמו במקרה של בית"ר בתקופת הפוסט-גאידמק, אתה לא ממש בודק אם מי שמגיש לך דלי מים, סובל גם מעווית קלה בפנים.
מה שקרה לגומא אגייאר קרה כבר לרבים וטובים לפניו שהגיעו לירושלים אחרי שמצאו את אלוהים וגילו שלא תמיד קל להיות שכן שלו. אני מאחל לאגייאר (שנראה לי תמיד כבחור חיובי) להיות בריא, ובכל מקרה, תמיד חשבתי שבכדי להשקיע בכדורגל הישראלי צריך להיות קצת משוגע, בטח בשביל התמורה שהוא מקבל משחקני בית"ר.
השבוע קראתי ב"גלובס" שהמכרז להשלמת אצטדיון הכדורגל בנתניה יצא לדרך. ממש באותו היום, עסקה הידיעה המרכזית במדור הספורט בהנפקת האג"ח של מנצ'סטר יונייטד. יהיה מי שיאמר שלהשוות בין מנצ'סטר ונתניה יהיה כמו לערוך מרוץ בין פיאט 500 ללמבורגיני, אבל אני מבקש להפנות את תשומת לב הקוראים לסעיף שנקרא "הכנסות מיום המשחק" במאזנה של מנצ'סטר יונייטד: כמעט 110 מיליון ליש"ט, קרוב ל-700 מיליון שקל הכניס לשדים האדומים, מה שזכה כבר לכינוי "גולד טראפורד".
גם בבונדסליגה הפך סעיף "הכנסות יום המשחק" למשמעותי ביותר בתקציבי הקבוצות: לאליאנץ ארנה במינכן או לארנה של אמסטרדם, לא מגיעים רק כדי לראות כדורגל, אלא כדי לבלות, לקנות, לאכול ולשתות. ולנו? לנו יש פלאפל: מתקני הספורט הפכו לתפוח אדמה לוהט שמתגלגל בין הרשויות המקומיות, המדינה ובעלי הקבוצות. אצטדיון חדיש אינו מותרות, אלא גלגל הצלה לענף הכדורגל. הוא מדכא אלימות ללא שימוש בכוח (כאשר מכניסים אותך למה שנראה כהיכל תרבות, אתה מתנהג כמי שבא לראות קונצרט, כאשר מכניסים אותך ל"אורווה" אתה מתנהג כמו סוס), הוא מושך משפחות ליציעים (אם אפשר לבוא למתחם ליום של שופינג ואחר-כך להתיישב לארוחת צהריים במסעדה לפני הכניסה למשחק, למה שכל המשפחה לא תצטרף אליך?), והכי חשוב: הוא יכול לייצר את הכסף הדרוש כל-כך לקיום מועדוני הכדורגל. מתי זה יקרה אצלנו?
הצרות של מכבי חיפה לא התחילו השבוע עם ההפסד בחצי גמר גביע הטוטו לרעננה, אלא כמה ימים קודם לכן, כששוערה ניר דוידוביץ' העניק ראיון מריר במיוחד לרדיו 103. דוידוביץ' הוא בחור אלגנטי ואינטליגנטי, אבל גם מאוד מריר. מבחינתו דודו אוואט משחק בספרד רק כי הוא חבר של יוסי בניון, עם אניימה בשער הפועל ת"א היתה מפסידה למכבי פ"ת (דוידוביץ' לא סולח לשוער הניגרי על שנבחר בעונה הקודמת ל"שחקן העונה") וקשטן טעה בכך שלא בחר בו כשוער ראשון בקמפיין האחרון (ברור, כי חוץ מזה, הכול בקמפיין הזה היה מושלם).
זכותו של דוידוביץ' לכעוס, גם אם לא בצדק. אבל הוא מוכרח להבין שהמרירות הזאת רק מקטינה את הפרסונה שלו, ובסופו של יום הוא מתפרנס לא רע בכלל מהתחביב שלו.
בנסיבות קצת שונות הוא היה יכול להיות היום במקום אוואט, מגן על שערה של קבוצת צמרת בליגה הספרדית. גם אני הייתי יכול להיות היום מיליארדר לו רק הייתי קודח בים במקום יצחק תשובה. כי ככה זה בחיים: לפעמים צריך פשוט לחפור במקום הנכון, וממש לא בטוח שהמקום הזה הוא ברדיו אצל איל ברקוביץ' ואופירה אסייאג.
מאחר שהנושא נסקר כאן בהרחבה, נתבקשתי שלא להתייחס למצעד הנחקרים ברשות המסים, אבל מבלי להתייחס לנושא עצמו, כנראה שאין כמו חקירה טובה ברשות המסים כדי לגרום לאדם לנהוג מנהגי צניעות. קשה היה לפספס את העובדה שפיני גרשון, בצאתו מבולבל מהחקירה (למחרת הוא כבר חזר לעצמו), נכנס לרכב ליסינג קטן, מקטגוריית ה-"מיני משפחתית", ומיהר להתרחק מהמקום. פיני במיני? איפה הטוארג? מסתבר שכאשר אתה נחקר על הכנסותיך, מוטב להשאיר את הג'יפ מחוץ לפריים.
