המשפטנית פרופ'
גבריאלה שלו נמנית עם המערך הדיפלומטי הישראלי זה שנה וארבעה חודשים בלבד, אך היא כבר מתורגלת בדילמה מתי להתייחס לאירועים בשדה האקטואליה, ומתי לשתוק. השבוע, ימים אחדים לאחר ששבה לניו-יורק מחופשת מולדת קצרה, עטתה שלו מחדש את גלימת השגרירה הישראלית באו"ם, וסירבה להתייחס לתקרית הדיפלומטית החמורה בין ישראל ל
טורקיה. לא מפתיע, מצד מי שמקבלת הנחיות בימים אלה משר החוץ
אביגדור ליברמן ומסגנו
דני איילון. "אני לא אדבר על זה", אמרה אתמול בשיחת טלפון מניו-יורק, "אני מייצגת את המדינה. אני לא אגיד משהו שהוא מנוגד לעמדת משרד החוץ, ומצד שני אני בטח לא תוכי שלהם".
עם זאת, שלו מוסיפה כי יחסיה עם השגריר הטורקי באו"ם מצוינים, למרות המתיחות ביחסי שתי המדינות בחודשים האחרונים. "היחסים שלי עם השגריר הטורקי ממש טובים. כשהוא שירת במשרד החוץ הטורקי הוא היה בין האחראים על הקשרים עם ישראל. יש לי קשר ממש טוב איתו, על אף מה שקורה בין ראשי המדינות. בימים האחרונים לא הספקתי לראות אותו, אבל כבר היו הרבה מהמורות בתקופה האחרונה, כמו התקרית עם הנשיא פרס בדאבוס, ואחרי זה נפגשתי איתו, והיחסים בינינו הם יותר מיחסים קולגיאליים רגילים. אני חייבת להוסיף שבדיוק בשביל זה קיים האו"ם. אנחנו כאן מדברים עם כולם. חוץ ממי שלא מדבר איתנו, כמו האיראנים, הסורים ולצערי גם הלבנונים".
צביעות היא שם המשחק
מאז שהחלה את שליחותה באו"ם בספטמבר 2008, שלו מתמקצעת בתחום משפטי שבו לא עסקה מאז ימיה כסטודנטית באוניברסיטה העברית - משפט בינלאומי. עם זאת, בכל ישיבה עם צוות השגרירות בניו-יורק היא מקפידה להדגיש כי היא איננה יושבת על תקן היועצת המשפטית של המשלחת. "כשהייתי יושבת בדירקטוריונים", היא אומרת בראיון שהתקיים בישראל בשבוע שעבר, במסגרת ביקורה לרגל צאתו לאור של ספרה החדש העוסק בדיני חוזים (ראו מסגרת), "לפעמים היו מפנים אלי את העיניים כשהייתה עולה שאלה משפטית, ואמרתי להם - 'אני פה חברת דירקטוריון, לא יועצת משפטית'. אבל עכשיו אני קוראת בתחום שמעולם לא עסקתי בו - זכויות אדם, משפט הומניטרי, משפט בינלאומי".
כהונתה כשגרירה אמורה להימשך שנתיים, ולהסתיים בחודש ספטמבר השנה. אף שהיא מתכוונת לחזור לעשייה משפטית אקטיבית בישראל, בסופה, אין לה שום חרטות על המשימה הדיפלומטית שנטלה על עצמה. "כל חיי רציתי לעשות דברים שונים, אף פעם לא הסתפקתי בדבר אחד. כאן, הייתה לי הזדמנות לעשות דבר שונה לגמרי ממה שעשיתי עד היום. וגם, יש עוד דבר, שבלי ציניות, נקרא 'ציונות', וחשבתי שזו הזדמנות חד-פעמית להיות בשליחות למען המדינה".
*הייאוש בוודאי נוח כשאת יושבת בעיר מדהימה כמו ניו-יורק.
"אני אגיד לך את האמת, אם האו"ם היה יושב באוגנדה, אני לא יודעת אם הייתי נוסעת. ניו-יורק היא באמת נהדרת, למרות שאני לא ממש מספיקה לחוות אותה. היה דימוי שנוצר במשך שנים, שלהיות שגריר באו"ם זה כיף חיים. וזה תפקיד שהמון אנשים, בעיקר גברים, נשאו אליו עיניים. אני באתי ממקום אחר, אני לא ממשרד החוץ, לא מהפוליטיקה, הייתה לי משרה מאוד נוחה. אני בעצם נעקרתי מישראל והייתי צריכה להבין שזו באמת שליחות. יש עדיין אנשים ששואלים אותי אם אני נהנית בניו-יורק. אבל כמו שהגששים אמרו, לא באנו ליהנות".
*יש לישראל גם הישגים באו"ם, או שאנחנו כל הזמן מפסידים במאבק הדיפלומטי?
"המצב היום של ישראל באו"ם הוא מצב קשה. זו תוצאה של כל מיני גורמים. המבצע בעזה, המצב ההומניטרי שנוצר, שלטון חדש בבית הלבן. יש תחושה שהאמריקנים קצרי רוח כלפינו, יש להם דברים אחרים על הראש. וגם אצלנו יש ממשלה חדשה, שונה ממה שהיה קודם, והיה תהליך מדיני מאוד מתקדם. וכמובן, אדון גולדסטון שגרם לנו נזק שלא ישוער בדו"ח שלו. יש מי שמשווים את מצבנו למצב שהיה באו"ם ב-1975, כשהתקבלה ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות".
*עולם המשפט הוא עולם של בירור ענייני, של טיעונים ושכנועים. ופתאום את נזרקת לעולם של הפוליטיקה הבינלאומית, שבו החלטות מתקבלות על בסיס שיקולים זרים והכתבות של גורמי לחץ.
"אתה צודק שיש כל-כך הרבה צביעות, דו-פרצופיות, זה שם המשחק בדיפלומטיה. בהתחלה הזדעזעתי כשראיתי איך אנשים אומרים לי דבר אחד, וכשזה בא לדיון אומרים בדיוק את ההפך. היו מדינות שנציגיהן אמרו לי בתקופת מבצע עופרת יצוקה, 'תנו להם מכה חזקה, תקעקעו את התשתיות שלהם', ולמחרת בעצרת הכללית דיברו נגד ישראל הכובשת והאכזרית. ויש עוד המון דוגמאות. כשיש מצלמות ורמקולים הכל משתנה, כי האנשים האלה מדברים אל הקהלים שלהם בבית".
בלי סנדלים תנ"כיים
*כל חייך היית אקדמאית, וחלק ממהותו של איש אקדמיה הוא היכולת לומר את מה שעל דעתך. ופתאום את מוצאת את עצמך קשורה לגורמים שאומרים "את צריכה להגיד כך ולא אחרת, אם יש לך דעה משלך תשמרי אותה לעצמך".
"תראה, ברגע שקיבלתי על עצמי את השליחות הזאת, הסרתי מעלי את האדרת של המשפטנית האקדמית. היה לי ברור שאני הולכת לשליחות דיפלומטית. שיניתי אפילו את סגנון הלבוש. מישהו אמר לי, 'באו"ם לא הולכים עם סנדלים תנ"כיים', זה היה הדימוי שלי. אני משחקת את המשחק עד הסוף. אני הולכת לקבלות פנים, למדתי איך לעשות סמול-טוק, כדי ליצור ידידות. ברור לי לגמרי שלא תמיד אני יכולה לומר מה דעתי. אבל מאז שבאתי לשם לא היה לי שום קושי לייצג את עמדותיה של מדינת ישראל, לא הייתה אף פעם שקיבלתי ממשרד החוץ הנחיה שלא יכולתי למלא אחריה".
*לעומת דיני החוזים והמשפט הקלאסי, האם המשפט הבינלאומי הוא באמת משפט? הרי ממילא הכל פוליטי.
"למשפט הבינלאומי יש כל מיני קשיים אימננטיים. אין לו כוח אכיפה, למשל. מצד שני, הוא קובע אמות מידה ונורמות שמהוות מצפן ולכן יש לו חשיבות. אני לא חושבת שהוא פיקציה. אבל כמובן שבעידן החדש ובעקבות הטרור יש צורך בהתאמה מחודשת של דיני המלחמה למה שקורה היום. היום זו לא המלחמה הקלאסית בין שני צבאות, ואפילו לא דומה למלחמות הנוראות של המאה הקודמת. יש פה מלחמה של מדינות ריבוניות נגד ישויות טרוריסטיות, נגד טרור עולמי".
*יש חשיבות להחלטות שמתקבלות בטריבונלים הבינלאומיים, או בגופים אחרים של האו"ם שיש להם כוח רגולטיבי?
"זה נכון שבעצרת הכללית זה הכל רק מילים מילים מילים. אבל עדיין, גם למילים יש חשיבות, מבחינת יחסי הציבור של המדינה וגם מבחינת השכנוע הפנימי של האנשים. למועצת הביטחון יש כוח להטיל סנקציות. יש אנשים שאומרים לנו 'תלכו מהאו"ם, אין לכם מה לעשות שם', אבל אני מזכירה שלמועצת הביטחון יש כוח לפעול גם נגד מדינות שאינן חברות באו"ם.
"בעידן של היום, הבעיות והקשיים אינם תחומים במסגרת מדינתית. המשבר הכלכלי, שפעת החזירים, איום הטרור, סחר בינלאומי - הכל חוצה גבולות. והאו"ם ומוסדותיו הוא כאילו הממשלה, הקבינט והמינהל ביחד. זה גוף נורא חשוב".
*מה את לומדת מההתנסות שלך באו"ם?
"כל חיי למדתי. אם יש משהו שאני יודעת לעשות זה ללמוד. אני תמיד מסתכלת כמו אנתרופולוגית, מסתכלת על אנשים, ופה יש לי הזדמנות לפגוש אנשים מרתקים, למרות שחלקם סתם נפוחים - אני יכולה לומר את זה כי הם לא קוראים עברית.
"אני גם לומדת היום על הדבר שנקרא 'הכוח הנשי'. אף פעם לא חשבתי שאגיע להצהיר על פמיניזם. שנים הייתי פמיניסטית בארון. אבל אני רואה שקשרים בין נשים ודיפלומטיה שאישה יכולה לעשות, או הקשרים ביני לבין נציגים ממדינות ערב, הכבוד שהם רוחשים לנשים - נשים משיגות דברים שגברים לא היו יכולים להשיג. למה הובילו מנהיגי העולם הגברים את העולם במאה הקודמת - המאה הכי נוראה בתולדות האנושות? אז אני אומרת, תתנו לנו צ'אנס".
חוזה לך ברח
לפני כמה שנים הלכה שלו לרכוש מיטת תינוק עבור נכדה*. "הלכתי לחנות ומצאתי מיטת תינוק מיוחדת כזאת, עם ציורים", מספרת שלו, "ובחנות אמרו לי שהיא תהיה מוכנה בתוך חודשיים. חתמתי על טופס הזמנה, שכידוע הוא בבחינת חוזה. חזרתי הביתה, עבר חודש ורציתי לדעת אם המיטה כבר מוכנה. אני מסתכלת על טופס ההזמנה, ואני רואה שכתוב שם שהרהיט יהיה מוכן לא לפני תום חודשיים. במקום לכל המאוחר בתוך חודשיים, יצא שזה לכל המוקדם.
"ואני חתמתי על הטופס הזה, המשפט הזה אפילו הוסף על-ידי המוכרת בכתב יד, ואי אפשר לטעון שזה במסגרת חוזים אחידים ולכן מדובר בתנאי מקפח. זו דוגמה מצוינת למצב שבו את מילות החוזה צריך לפרש בהתאם לעקרון תום הלב, ולא באופן מילולי.
"זו דוגמה מצוינת נגד אלה שטוענים שכשמפרשים חוזה, לשון החוזה צריכה תמיד לגבור. בסוף קיבלתי את המיטה בזמן, אבל נניח שהמיטה לא הייתה מוכנה בזמן, אז לא עולה על הדעת שהם היו באים אלי ואומרים, 'הנה, חתמת'".
שלו מספרת את הסיפור הזה, כדי להבהיר היכן היא נטועה במאבק העמוק, היצרי, המתחולל בשדה המשפט האזרחי בכלל, ודיני החוזים בפרט. העימות שבין מצדדיו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אביה מולידה של "הלכת אפרופים", שהעניקה לבית המשפט שיקול דעת לפרש חוזים בהתאם ל"אומד דעתם" של הצדדים לחוזה, ולאו דווקא להיצמד לפרשנות מילולית, לבין מתנגדי גישה זו, ובראשם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, הטוענים ש"אפרופים" הסבה נזק רב לעולם המשפט הישראלי בכלל, וערערה את הוודאות המשפטית. ההלכה, לפי טענה זו, הגבירה את שיקול דעתו של בית המשפט עד כדי כך שבשל חוסר היכולת לנבא את התוצאה המשפטית, הולכים ומתרבים ההליכים בבתי המשפט, ונגרם עומס בלתי-נסבל של הליכים אזרחיים.
שלו הייתה מראשוני מבקריו של פסק דין אפרופים. את ביקורתה על פסק הדין והשלכותיו היא כתבה מיד עם פרסומו ב-1995, והייתה מהבולטים שבמומחים לדיני חוזים שיצאה נגדו. "באמצעות תורת הפרשנות שלו", היא כתבה, "מרחיב ברק את סמכות בית המשפט להתערב בחוזים ואף לעצב מחדש את תניותיהם, לעתים בניגוד לרצון הברור של הצדדים".
אלא שהיום נשמעות מפיה של שלו זמירות שונות בתכלית. "אילו הייתי יודעת", היא אומרת, "שיעשו שימוש בדברים שכתבתי ואמרתי על אפרופים, הייתי מנסחת אותם אחרי לגמרי. היום, כל צוציק וכל עורך דין מתחיל מדבר בזלזול על אפרופים. אנשים לא מבינים עד כמה עקרון תום הלב, ועד כמה כוחו של בית המשפט לעשות צדק בין הצדדים, הוא חשוב. אנשים אומרים כל מיני דברים ומשמיעים ביקורת על אפרופים, בלי שקראו את פסק הדין".
*עובדה שרבים מבין עורכי הדין מתנגדים להלכה המשפטית הזו.
"נכון שאחת החולשות של הלכת אפרופים, היא שעורכי דין אומרים, 'אנחנו מנסחים חוזה ואחר-כך בא בית המשפט והופך לנו'. מצד שני, אין היום עורך דין שהולך לטעון בפני בית משפט בעניין חוזי, ולא נאחז בהלכת אפרופים כשזה מתאים לו. וזה תמיד מתאים לאחד משני הצדדים בדיון".
"משהו התקלקל"
אף שהיא יושבת בניו-יורק בימים אלה, שלו עדיין מקבלת עדכונים מישראל בדבר פסקי דין או התפתחויות משפטיות משמעותיות. כשחבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) הגיש הצעת חוק פרטית לתיקון חוק החוזים, לפני כחצי שנה, באופן שיעקר את הלכת אפרופים מתוכנה, שלו הזדעזעה. "מישהו שלח לי באינטרנט הודעה שהחוק עבר בקריאה טרומית", היא מספרת, "וממש הזדעזעתי, כי מדובר בתיקון הסעיף שממנו ברק יצא אל עבר המשמעות של החוזה. עד היום אין כמעט תיקונים לחוק החוזים, זה לא מעניין אף אחד, לא נוגעים בו עד שלא תיכנס הקודיפיקציה האזרחית לתוקף. הצעת החוק אומרת שהדבר היחיד שקובע הן מילות החוזה. זה נראה לי דבר מזעזע. זה לא תפקידו של המחוקק".
*את יכולה להצביע על הבעיה העיקרית שאת רואה היום בעולם המשפט הישראלי?
"אני חושבת שמה שטעון תיקון, ואני אזהר בלשוני מחמת תפקידי הדיפלומטי, הוא שהזרועות השונות של המערכת המשפטית צריכות לפעול יותר בהרמוניה ובשיתוף פעולה. משהו באמת התקלקל. אני רואה את זה ביחסים בין הכנסת למערכת המשפט. יש התלהמות. אני אמורה להיזהר אבל אני חייבת לומר את זה".