המצב, זה ברור, מסובך למדי, והתהום, כידוע, עמוקה ורחבה למדי. אבל מהמקום שבו אני עומד, שעון על מערום עצום של שישיות סודה במבצע מול מדפים עמוסים בהרבה יותר מדי סוגים של אבקות כביסה בשקי ענק, אני יכול לראות את דוד ואת מחמוד דנים מה עדיף, ג'ל או כדוריות; בחור ערבי עוזר ליהודי זקן וכפוף להגיע למדף העליון של השימורים; מול מדפי הירקות - שביסים ורעלות, מול המאפים - כאפיות וכיפות; פלסטיני עם סכין גדולה וחדה עומד מול מתנחל חמוש. ביניהם מפרידה רק הוויטרינה של הקצבייה. בפיצרייה בחוץ יושבים ילדים יהודים וערבים שולחן ליד שולחן. כן, הסניף של
רמי לוי בשער בנימין הוא מקום די מוזר.
אין שום הצהרה באוויר, זה לא דו-קיום מאורגן שמנוהל על-ידי ארגון כזה או אחר. זה סתם סופר בשער בנימין, אזור מסחר ושירותים על כביש 60 (סליחה, ציר), בין התנחלות אדם לצומת תפוח, בין ג'בעה לחיזמה, דרום מזרחה לרמאללה או צפונית לירושלים, תלוי מאיפה באים, שמשרת התנחלויות כמו פסגות, אדם, בית-אל, עפרה, כוכב-יעקב, תל-ציון ואפילו מעלה-מכמש, כמו גם את הכפרים חיזמה, ג'בעה, טייבה (לא העיר), מזרח ירושלים, רמאללה ועוד רבים. במקום הזה נפגשים על בסיס יומיומי יהודים וערבים ומעמיסים עגלות. עושים קניות, לא מלחמה. זה כל-כך נורמלי שזה לא נורמלי.
הגעתי הנה לאחר קריאת טור של העיתונאית יפעת ארליך ב"נקודה", ירחון המתנחלים שכנראה עומד להיבלע בתוך "מקור ראשון" (וחבל שכך), שכתבה - בחן רב, אם יורשה לי - על ה"הדו-קיום, זה החי, הנושם והאמיתי". אני לא יודע בקשר לזה, קלישאות תמיד מעוררות בי אי-נוחות. ועדיין, יש במקום הזה משהו. כבר בדרך אליו, כשאתה רואה מתנחלים עוצרים את הרכבים שלהם בצד הכביש לתפילת מנחה, ולידם עוברים פלסטינים עם סוס עייף מחובר למחרשה פרימיטיבית, אתה מבין שהגעת למקום שבו הכללים הם אחרים.
אני נכנס, שואל על עוזי המנהל. הוא יצא לרגע, אומר לי מני, אחראי המשמרת שמאייש את הקופה הראשית. עד שהוא יחזור אני עושה סיבוב בין המדפים. זה סופר ככל הסופרים, עד כמה שאני יכול להתרשם. פה ושם נמכרים מוצרים שהולכים יותר בהתנחלויות, כמו ספלים לנטילת ידיים, כיפות גדולות, ציציות וכאלה, אבל אתם יודעים - סופר הוא תמיד סופר. זו כנראה הניטרליות הזו, הטובלת באור ניאונים, שמאפשרת את המפגשים המוזרים האלה, כמו בקשת הסליחה המנומסת שאומר מתנחל עטור זקן וכיפה ודובון ורובה לאישה פלסטינית ליד המדף של הקפה.
חלום ילדות מוגשם עבורי כשאחרי כמה דקות קורא מני ברמקול הגדול: דרור פויר לקופה ראשית, דרור פויר לקופה ראשית. גאה כתרנגול אני ניגש לקופה ולוחץ יד לעוזי שרון, מנהל הסניף, בחור גדול וסימפטי עם לב בגודל של משאית.
הסניף קיים כבר 4 שנים, ועוזי מנהל אותו מהיום הראשון. "אותי לא יוציאו מפה", הוא אומר, ומספר על 120 עובדים במקום, חצי מהם יהודים וחצי ערבים. אנחנו יוצאים לעוד סיבוב בין המעברים, ועוזי מנסה למכור לי את הדו-קיום בהתלהבות גדולה, לפעמים אולי גדולה מדי. בצד הסופר, מאחורי המדפים של החיתולים, יש בית כנסת קטן. מה עם מסגד, אני שואל. עד כאן, כנראה.
"אני מסתכל מהצד ומשתומם בעצמי מהאחווה", הוא אומר. "זה בדיוק ההפך ממה שרואים בתקשורת. יש פה הרבה מפגשים מרגשים".
* מאיזה סוג?
"לפעמים יהודי פוגש את הערבי שבנה לו את הבית; אבל גם בלי זה, המפגשים הם רגילים, יומיומיים. ערבי נתקל בקופאיות יהודיות (כל הקופאיות יהודיות, ד' פ'), יהודים נתקלים בסדרנים ערבים. אף פעם לא היו פה תאקלים".
* אף פעם?
"אף פעם".
רק פעם אחת, הוא אומר, פיטר עובד שהתייחס לא יפה. בתיבת ההצעות והתלונות, הוא מספר, שואלים מדי פעם למה הוא מעסיק ערבים. למה באמת? כי היהודים לא רוצים לעבוד, זה למה. "אין יהודי שרצה לעבוד פה ולא התקבל", הוא אומר. בכל מקרה, הוא שמח לספר על חברויות אמיצות שנרקמות בין העובדים. "לערבים", מסביר עוזי, "אין סופרים כמו זה. בשבילם זו חוויית קנייה מיוחדת במינה, לשים את הילד בתוך העגלה, לטייל בין המדפים".
אין דברים כאלה בשכם
אני פוגש את עזאת משכם, שבא לעשות קניות עם המשפחה. הוא, אשתו, 3 ילדיהם ושתי עגלות מלאות כל טוב. פעמיים בחודש הם פה. זה מקום טוב, הוא אומר לי באנגלית, העובדים טובים, עוזרים. עוזרים במה, אני שואל. יש בעיה עם המוצרים, אומר עזאת: הם כולם כתובים רק בעברית. זאת הפעם הראשונה שאני שם לב לזה.
בכל מקרה, אומר עזאת, בשכם אין לנו דברים כאלה. אתה מרגיש את הדו-קיום, אני שואל אותו, והוא מושך בכתפיו. הכול נורמלי, הוא אומר. גם כשיש מתיחות הוא מגיע הנה. לפעמים, אם קורה משהו קיצוני, יעדיף שלא להגיע.
גם מוחמד מרמאללה מגיע לכאן הרבה, פעמיים בשבוע, בעגלה שלו באגטים וקוקה-קולה. הוא אוהב את המקום. הוא לא מרגיש שהוא מקבל יחס שונה בגלל שהוא ערבי. מצד שני, אין לו שום מפגשים עם שום יהודי. באמצע שיחתנו ניגש אליי מתנחל שקורא "גלובס" ולוחץ את ידי, מתעלם לחלוטין מהעובדה שאני עומד ומדבר עם בן אדם. אחלה גבר האיש הזה, באמת, אבל את מוחמד הוא לא ראה מ-30 סנטימטרים.
אחרי שאני נפרד מעזאת אני ניגש אליו. מאיר מענתות, ליד מישור אדומים. הוא קונה פה פעם בשבוע. "אין לנו שום דבר נגד ערבים", הוא אומר. "הקיום שלהם פה הוא בזכות, וראוי שיהיה דו-קיום בלי קשר לזה שאנחנו שולטים". אין אינטראקציה, הוא אומר, בסופר באים לקנות. אבל צריך לבטל את הניכור, הוא מסכם. מתנחלת אחרת משילה, שעוברת לידנו ומעדיפה שלא להזדהות, אומרת ש"לא מרגישה שום שיתוף איתם, ולא מרגישה שום דו-קיום".
דינה כהן ממעלה מכמש באה הנה על בסיס קבוע. היא כאן עם 3 ילדיה. חוויית הרמי לוי הזו טבעית לה לחלוטין. דו-קיום? היא מהנהנת בראשה בביטול. גם באסם מרמאללה מגיע הנה הרבה. אין לו שום בעיה עם מה שקורה פה, הוא למד בישראל ורגיל לחברתם של יהודים. דו-קיום? הוא רק מחייך חיוך קטן.
חיים מפסגות, לוק קלאסי של מתנחל, עומד ליד המדף של השמפואים ומתלבט ארוכות. אני ניגש להפריע לו קצת. גם הוא בא לפה הרבה ומרגיש נעים מאוד, ואין לו שום בעיה עם זה שיש פה ערבים, "כל עוד זה מקום של יהודים והם מבינים שזה מקום של יהודים". אינטראקציה? אין לו. "אני עסוק בעצמי", הוא אומר. "פעם", הוא מספר, "המלצתי לאיזה ערבי על מוצר. מה זה היה, לא זוכר, אולי סבון רצפה".
חנה מפסגת זאב דווקא חושבת שהדו-קיום עובד פה נהדר, עם הלקוחות וגם עם העובדים. "אני עובדת הרבה עם ערבים", היא אומרת, "ואין שום הבדל. למרות שידוע שיש קצת פחד".
עוזי, מנהל הסניף, הומניסט של ממש בדרכו המחוספסת, נוטה לרגשנות. קיבינימט, הוא אומר, למה לא כולם רואים את מה שאני רואה, את השגרה הזאת. חוויתי פה מפגשים מרגשים, מרגשים מאוד, הוא חוזר ואומר.
לא מקום אידיאלי לשוד מזוין
הסופר מתמלא באנשים. המאבטח בכניסה אולי שואל אם יש נשק, אבל בפנים רבים מאוד המתנחלים החמושים. אקדחים, רובים, שפמים - ממש מערב פרוע. יש גם הרבה חיילים. זה לא בדיוק המקום האידיאלי לשוד מזוין, בואו נגיד את זה ככה. הכרוז בקופה הראשית מודיע על תפילת ערבית בבית הכנסת, ואני ממשיך להציק לאנשים שרוצים לעשות קניות. הערבים מוכנים לדבר בסבבה, דווקא המתנחלים נוטים יותר להתעלם ממני.
"איזה דו-קיום?", שואל דוד מתל ציון, "זה הכול כסף". כשאני שואל על אינטראקציה הוא מחייך. "כן, לחבר שלי גנבו פה פעם רכב, אבל אני לא מפחד מאף אחד. עברתי כבר שוד מזוין במנהטן, ואני יודע בדיוק מה צריך לעשות".
נתנאל, שיש לו חנות לפיצוחים ולפירות יבשים במתחם שער בנימין, לא רחוק מהסופר, שגם אצלו עובדים ערבים, מספר שלא מעט לקוחות יהודים התרעמו על העובדה שהוא מעסיק ערבים. "יש להם מוסר עבודה שונה", הוא אומר לי. למי, אני שואל. "לערבים. עם עובדים ערבים אתה יכול להיות רגוע, לישון בשקט בלילה".
בתור לפסטרמה נדחקים להם יהודים וערבים. מתנחל מהסוג הקיצוני, לפחות על-פי הופעתו החיצונית, עומד ליד המדף של הלחמים ומתעניין במעשיי במקום. "זה קצת בעייתי מה שקורה פה", הוא אומר לי, "מבחינה ביטחונית אני מדבר".
* מה הבעיה?
"תסתכל מסביב - יש פה מלא ערבים".
* אני מסתכל מסביב - באמת יש פה מלא ערבים.
רמי ואשתו, ממזרח ירושלים, רגילים ליהודים ואין להם שום בעיות. רמי מספר על אינטראקציות טובות בסך-הכול, אם כי מועטות, עם יהודים.
אני חוזר לעמדה שלי מאחורי הסודה. יש פה מכל סוגי האנשים - מחילוניים דרך דתיים לייט ועד לכהניסטים, וככה גם אצל הערבים, מבחורות בלבוש חשוף (בטח נוצריות, מפרשן עוזי המנהל) ועד לנשים עטויות לחלוטין. ערבית, עברית ואנגלית נשמעות בערבוביה עליזה. עוזי, שרגיל לכל זה, נוטה להתרגשות. דרכך, הוא אומר לי, אני פתאום רואה את הכול מחדש. גבר עוזי זה, אני אוהב אותו.
אם יש דבר משותף לשתי האוכלוסיות זה העובדה ששתיהן מרובות ילדים. ואכן, במחלקת החיתולים תמיד מלא ועמוס. אאוס (Aws), איש עסקים מקטאר שנמצא בביקור בישראל ושוהה אצל חברים ברמאללה, דווקא שמח על הפסיפס. זה נראה לו מעניין, ואף פעם לא היו לו פה בעיות.
אני יוצא החוצה, לפיצרייה הקטנה שבחוץ. יהודים וערבים יושבים זה ליד זה. אני שותה קפה בינוני ומביט בהם. אני לא רואה שום אינטראקציה, שום דיבור. מצד שני, אני רואה כבוד הדדי, שזה לא פחות חשוב. אני אוכל מעורב סביר ביותר, ועוזי מספר לי שפה הוא צריך להיערך לחגים של 3 הדתות, ושערבים מתים על סופגניות ועל אוזני המן.
לקוח יהודי מבנימין אומר לי שהמתכון הזה של הסופר הוא מתכון מסוכן מאוד, "כשחס ושלום יחליט רוצח לעשות מה שיחליט. חס וחלילה, שלא יקרה". עוזי מספר שכבר קרה שעובדים ערבים נאלצו להתחבא במחסנים אחרי שקרה משהו, מפחד הנקמה של היהודים.
אבל היום, ביום חמישי רגיל של חולין, שום דבר מכל זה לא קורה. סתם עוד יום של חול ושל קניות. עוד ערבי, עוד יהודי, עוד עגלה. אז נכון שהכול שברירי ויכול להתרסק בשנייה אחת של פורענות, ונכון שקשה להסיק ממקום אחד על המציאות כולה, ונכון שזו רק טיפה אחת קטנה בים, אבל אז מה - מה זה ים אם לא הרבה טיפות קטנות? אולי אי-אפשר להסיק מהסניף של רמי לוי בשער בנימין מסקנות על עתיד הסכסוך, אבל בהחלט אפשר לבלות שם אחר צהריים אחד נעים, ואפילו אופטימי, שלא נדע.