א. כמה ארגוני שמאל, כך שמעתי, נפגשו לאחרונה על מנת לארגן אירוע או הפגנה או עצרת לציון שנה למבצע בעזה, אבל החליטו לרדת מזה אחרי שהגיעו למסקנה שלא יגיעו מספיק אנשים ושכל העניין יכול להפוך לפדיחה.
אכן פדיחה, אבל הפדיחה האמיתית היא שאף אחד כמעט כבר לא יוצא מהבית להפגין כמעט בשביל שום דבר, לא משמאל ולא מימין.
אבל גם זו, אפילו זו, לא הפדיחה האמיתית. אנחנו טועים וחושבים שאנשים לא יוצאים להפגין כי הם אדישים. אני לא חושב שזו כל האמת. זו לא אדישות, זה פחד. והפחד גרוע הרבה יותר מהאדישות.
כמעט בכל פעם שכבר מתארגנת הפגנה היא מתפוצצת מאלימות, כמעט תמיד אלימות של המשטרה. בחמשת השבועות האחרונים נעצרו כשבעים מפגינים מהשמאל שעמדו במשמרות מחאה שקטות בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים. למעצרים האלה לא הייתה שום עילה חוקית, ורוב המפגינים הוחזקו במעצר במשך כל סוף השבוע. הם לא נעצרו כי היו אלימים, והם לא נעצרו כי המשטרה או המדינה פוחדים מהם. לא, מה פתאום. הסיבה האמיתית למעצרים האלה הייתה להפחיד את כל אלה שנשארו בבית, לרמוז להם שעדיף להמשיך ולהירקב מול הטלוויזיה.
זה לא קורה רק למפגינים משמאל, אם כי שם נדמה שהיד קלה יותר (המשטרה, שהייתה עסוקה במעצר של השמאלנים, די העלימה עין מחבורת מתנחלים שבאו קצת אחר כך, התפרעו, ניפצו שמשות ופגעו באנשים). גם האחים החרדים, כמו החברים מהימין, כמו הערבים, כמו הבליינים, כמו כמעט כל מי שמעז לפצות פה ולמחות, נתקל באלימות מאורגנת, נדחף, מוכה, נעצר, מוטרד.
אז אנשים מעדיפים להישאר בבית ולצקצק בלשון. על צקצוקים בלשון אף אחד עוד לא בילה סוף שבוע במעצר או קיבל קת של רובה לפרצוף.
עדיין, זאת אומרת. תמיד יש למה לחכות, לא?
ב. בישראל של 2010 אתה צריך להיות די דפוק בראש בשביל להרים את עצמך מהכורסה וללכת להפגין למען משהו ששנוי במחלוקת קצת יותר מגירוש של ילדי עובדים זרים, נניח, שזה דבר שבסך-הכול די קל ונוח להזדהות איתו (וגם שם אף פעם אין מספיק אנשים, לעזאזל). לפני יציאה להפגנה אתה צריך להיות מוכן לקבל מכות / לנשום גז / להירמס תחת פרסות סוסים - סמן את ההעדפה שלך כאן, והמשטרה תחזור אליך בהקדם.
או במילים אחרות: בשביל לצאת מהבית ולהביע את דעתך באחד מהנושאים העומדים על הפרק אתה צריך להיות קיצוני. אבל רגע - מה קיצוני באדם שרוצה לבטא את עמדתו, ותהא אשר תהא, במדינה דמוקרטית (בהנחה שאינו אדם אלים או קיצוני על אמת)? זו אינה קיצוניות, זה אמור להיות הבסיס של כל העניין, לא? אחרת מה שווה הכול?
רוב האנשים, הרי, לא רוצים להיחשב לקיצוניים, לא בעיני עצמם ולא בעיני סביבתם. רוב האנשים - תמוה, אבל נכון - לא מעוניינים לקבל מכות. רוב האנשים רואים את עצמם כנורמטיביים (הו, מילה בזויה!), אז רוב האנשים מעדיפים להמשיך ולשתוק, לשבת בבית ולהמשיך להירקב מול הטלוויזיה.
על הרקע הזה אפשר לראות גם את הירידה בשיעורי ההצבעה. גם לצאת ולהצביע הפך לאקט קיצוני.
ג. אז כולם נשארים בבית, ומה שיוצא מזה הוא שמי שבכל זאת יוצא מהבית נחשב אוטומטית לקיצוני, ובקיצוניים, אנחנו כבר יודעים, מותר לטפל ביד קשה. המעגל מזין את עצמו, והוא נסגר עלינו עם כל מפגין שמעוכב לחקירה או נעצר, ולא משנה אם הוא מהימין או מהשמאל, אם הוא ערבי או חרדי, פועל קשה יום או נכה בכיסא גלגלים.
הקיצוניים הם הדבר הכי טוב שקרה לרשויות החוק - גם קל יחסית לטפל בהם, הרי הם מעטים, גם אף אחד לא ממש שם לב או מתעניין במה שקורה איתם מאחורי הקלעים או בחדרי החקירות. לפעמים אתה לא יודע מה גרם למה, הרבה פעמים עצם הטיפול המשטרתי בהפגנה, לא משנה על מה, הופך אותה אוטומטית להפגנה של קיצוניים. בקטע הזה לא צריך שניים לטנגו. ברוב המקרים, על-פי עדויות שחוזרות על עצמן, האלימות מגיעה מצד אלה שהגיעו לשמור על הסדר. אלימות היא הסדר בישראל של 2010.
ד. אבל הרווח הכי גדול שנוצר למדינה מכל אותם קיצוניים הוא כאמור האפקט שנוצר על שאר התושבים הטובים: הם רואים איך מסתיימת כמעט כל הפגנה, וזה לא ממש עושה להם חשק לצאת מהבית. ועוד מעגל נסגר. הקיצוניים, מכל הצדדים, הם ככל הנראה הדבר הכי טוב שקרה למדינה - הם משתיקים את כולנו. הם הרי קיצוניים, אז קל לנו להתעלם ממה שקורה להם.
על הרקע הזה צריך לראות את ההתייצבות של כמה מארגוני הימין לטובת העצורים מהשמאל אחרי המעצרים בשיח ג'ראח. לאט-לאט מבינים אותם קיצוניים, משני הצדדים, שהם באותה סירה מחורבנת. הימני יכול לחשוב על השמאלן שהוא קיצוני, ולהפך, אבל בסופו של יום הם נפגשים בזינזאנה.
היום זה הם, מחר זה אולי אתה. בתנאי שתקים את עצמך מהכורסה ותצא מהבית, כמובן. וכמו שזה נראה כרגע, אין סכנה כזאת.
ה. למדינה זה הכי נוח, כמובן, כי אין דבר יותר נוח מאזרח שסותם את הפה, משלם את המסים שלו בזמן ונשאר בבית. הרי אין כמו בבית, בבית יש טלוויזיה, ובטלוויזיה יש פרסומות עם מתי כספי. למדינה הכי נוח שהרוב המוחלט של אזרחיה חושב שבאמת הכול בסדר, אולי חוץ מכמה קיצוניים שעושים בלגן.
אם יורשה לי אצטט משיר ילדים נפלא של חוה אלברשטיין (מילים של עדולה), ומיד אחר כך אוציא אותו מהקשרו: "אני במיטה / המיטה בחדר / החדר בבית / הכול בסדר. / הציפור בלב והנוף בתמונה / העולם מסתובב / ואני ישנה".
השיר מדבר על תחושת ביטחון מקסימה של ילדה קטנה, אבל אם נוציא אותו מהקשרו הרי שהוא מדבר על כולנו. אנחנו חושבים לעצמנו שאם אנחנו על הכורסה והכורסה בסלון והסלון בבית אז הכול בסדר; שאם הנוף נשאר בתמונה, תמים ופסטורלי, אפשר להמשיך ולישון בשלווה. אבל לא הכול בסדר, חברות וחברים, והנוף שבתמונה (כלומר, במסך הקטן) הוא לא הנוף האמיתי.
למדינה זה הכי נוח שכולנו נחשוב על עצמנו כאילו אנחנו הילדה הקטנה מהשיר המקסים של חוה אלברשטיין. למדינה זה הכי נוח שכולנו נהיה ילדות קטנות וטובות שהולכות לישון בזמן ולא עושות בעיות.
ו. זה לא נגמר כאן. למדינה, ותסלחו לי אם נראה שאני גולש לקונספירטיביות מה, זה גם הכי נוח לטפח את מיתוס האדישות. שימו לב כמה מהפוליטיקאים מדברים ומלינים, חזור ודבור חזור והלין, על האדישות של הציבור.
אבל הם מבינים, אני חושש, שהם מדברים שטויות. הם מבינים, או לפחות חלקם החושב (וזה חלק די קטן לדאבוננו), שלא מדובר באדישות, שמדובר בפחד (היי, כמה מסובך זה יכול להיות אם אפילו אני הבנתי את זה?).
אבל באינסטינקטים של פוליטיקאים הם מבינים שהרבה יותר נוח ומשתלם לטפח את מיתוס האדישות על חשבון הפחד. כי הפחד, רחמנא לצלן, עוד עלול לגרום לאנשים לשאול שאלות. הפחד, שלא נדע מצרות, עוד עלול להניע את האנשים לפעולה.
אז את הפחד שלנו הם שומרים לדברים כמו הפצצה האיראנית או הטילים של החמאס והחיזבאללה או הקיצוניים מכל הצדדים. הם מעדיפים שנפחד מאלה, ולא ממה שבאמת צריך להפחיד אותנו: שמדינת ישראל צועדת במסלול בטוח להפיכתה לדיקטטורה של חוק וסדר.
הרהור
בישראל של 2010 אתה צריך להיות די דפוק בראש בשביל להרים את עצמך מהכורסה וללכת להפגין למען משהו