תקנות סדר הדין בהליך הקרוי "דיון נוסף" הן תקנות מחמירות, הקובעות תנאים קשוחים להיכנס בדלתותיו של ההליך הזה. העתירה לקיום דיון נוסף - בין בפסק דין בערעור אזרחי שנתן בית המשפט העליון, בין בערעור פלילי ובין בפסק דין בג"ץ - צריכה להיות מוגשת בתוך 15 ימים בלבד.
נשיא בית המשפט העליון, או המשנה לנשיא או שופט אחר שהנשיא קבע, מקבלים לידיהם את העתירה ומכריעים לבדם האם השאלה המשפטית המועלית בה היא עקרונית דיה כדי להעבירה להרכב מורחב של שופטים, דהיינו 5 ומעלה.
ההלכות שהצטברו בבית המשפט העליון לאורך השנים צימצמו במידה ניכרת את האפשרות לקיים "דיון נוסף" על פסקי דין, וזאת על יסוד העיקרון של סופיות הדיון המשפטי: אחרי שהליך משפטי החל בבית משפט השלום, או במחוזי, והתגלגל בערעור אחד או שניים עד לעליון, יש לבסס את העיקרון שפסק הדין של העליון, בהרכב של 3 שופטים, הוא סופי.
רק במקרים נדירים מתאפשר לקיים דיון נוסף, וגם אז - איש איננו מבטיח כי התוצאה המשפטית שתתקבל בו תהיה שונה ממה שפסק הרכב השלושה בערעור.
כל זה בא לומר שהפתח לעריכת דיון נוסף הוא כה צר, שמי שמשתחל לתוכו עבר גם כך משוכה משפטית גבוהה. לא די בכך שפסק הדין שעליו הוגשה הבקשה כולל הלכה משפטית חדשה, ששינתה את הדין מכפי שהיה קודם לכן. כדי שהעניין יידון בדיון נוסף, על ההלכה המשפטית להיות "מוקשה", בעייתית - למשל, מתנגשת עם הלכות משפטיות אחרות; או למשל בעלת השלכות שהשופטים שפסקו אותה לא צפו ולא הרחיבו בעניינן; או כזו המעוררת בעיות עקרוניות מהתחום החוקתי או מתחום תורת המשפט.
בדיקת "גלובס" מעלה כי על-פי הנתונים המצויים בהנהלת בתי המשפט, בימים אלה תלויים ועומדים 34 הליכים במסגרת דיון נוסף - רובם אזרחיים, מיעוטם פליליים ובג"ציים. ואולם רק 11 הליכים מתוכם (ולמעשה 10, מאחר ששני הליכים מהווים "דיון נוסף" ו"דיון נוסף שכנגד" על אותו פסק דין) חצו את המפתן של השופט היחיד, ואכן הועברו להכרעתו של הרכב מורחב.
השאלות המשפטיות העולות מהן מרתקות, לעתים בפשטותן, לעתים במורכבותן. פסקי הדין שיינתנו - חלקם אולי בקרוב - בפרשות אלה, יהיו חלק בעיצובו של המשפט הישראלי, ההולך ונבנה באופן זה בדיוק - באמצעות פסקי דין חדשניים ועקרוניים.
1. נזיקין: האם הכל או כלום
האם ניתן בדיני הנזיקין לפסוק פיצויים על-פי הסתברות? זו השאלה שבגינה הורה, כבר בנובמבר 2005, השופט מישאל חשין לקיים דיון נוסף בתיק זה, ולהעבירו להרכב מורחב. פסק הדין בעניין זה ניתן בעליון במארס 2005, על-ידי השופטים אליהו מצא, מרים נאור וסלים ג'ובראן, ובו נקבע כי בית-החולים מחויב בפיצויים בסך 20% מהנזק שנגרם לעדן מלול בעת לידתה, שבעטיו היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי. בבית המשפט נקבע כי הרופאים השתהו בביצוע ניתוח קיסרי, והתרשלות זו גרמה לדימום מוגבר ולנזק לתינוקת.
אלא שלדברי בית המשפט, לנזק שנגרם לתינוקת היו גם גורמים אחרים, ובהם העובדה שנולדה פגה. משכך, נקבע כאומדן כי ההתרשלות של בית-החולים שוות ערך לאחוז מסוים בנזק, ומכך נגזר גובה הפיצוי. זאת, בניגוד לגישה הכללית של "הכל או כלום" שבדיני נזיקין, שלפיה אם מוכיח התובע קשר סיבתי בין התנהגותו של המזיק לבין הנזק, בהסתברות של יותר מ-50%, הוא מקבל פיצוי על מלוא הנזק.
בית-החולים ביקש לקיים דיון נוסף בשאלה המשפטית העקרונית, האם ניתן לחרוג מגישת "הכל או כלום" ולנקוט גישת הערכה הסתברותית, שלפיה ייקבע הפיצוי על בסיס המסקנה כי פעולה כלשהי עשויה היתה להיות גורם לנזק או לחלק ממנו, ובשל קושי מובנה הכרוך ב"סיבתיות עמומה" לחייב את המזיק בשיעור מסוים מהנזק, על-פי אומדן.
דנ"א 4693/05 בית-חולים עדן-חיפה נ' עדן מלול (ע"א 7375/02).
2. הפקעה: מתי מתחילה ההתיישנות
החלטה על קיומו של דיון נוסף בהרכב רחב על יסוד שאלה משפטית עקרונית המצריכה הכרעה היא עניין נדיר כשלעצמו; כאשר ההרכב בערעור מחליט בעצמו, בפסק הדין, על עריכת דיון נוסף נוכח התפצלות דעות השופטים, הדבר נדיר שבעתיים. השאלה העומדת בלב הדיון היא: האם דיני ההתיישנות הרגילים חלים על טענות בדבר פיצויי הפקעת קרקעות. במילים אחרות - מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות: האם מרגע ביצוע ההפקעה, או שבנושא זה חל דין מיוחד.
3 שופטים ישבו בערעור בעליון, וכל אחד מהם הגיע למסקנה משפטית שונה. לדעת השופט מישאל חשין, יש להקביל בין המפקיע לבין מי שמחזיק בנאמנות את כספיו של מי שקרקעותיו הופקעו. הקבלה זו מובילה למסקנה שמירוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו הרשות מסרבת לשלם פיצויים.
השופטת עדנה ארבל, לעומתו, סברה כי יש הצדקה להחיל את דיני ההתיישנות הרגילים גם על הפקעת קרקעות. לדבריה, מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו מומשה המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע. השופט אשר גרוניס החזיק בדעה כי עילת הפיצוי על ההפקעה נוצרת, לכל המאוחר, במועד שבו הועברה החזקה בקרקע לידי הרשות המפקיעה, ומירוץ 7 שנות ההתיישנות מתחיל בנקודה זו.
"משנתפצלו דעותינו כפי שנתפצלו", כתבו 3 השופטים יחדיו בסיום פסק הדין, "ובתתנו דעתנו לחשיבות הסוגיה, אנו מחליטים על עריכתו של דיון נוסף". ההרכב המורחב עוסק בפרשה זו קרוב ל-5 שנים - וכשיינתן פסק הדין תתבהר, יש לקוות, ההלכה בעניין זה.
דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקווה (ע"א 5964/03).
3. פסיקה: האם הלכה חדשה חלה למפרע
גם פרשה זו החלה בשאלה מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות, אלא שכאן מדובר בדיני מסים. בשני מקרים נפרדים הוציא פקיד השומה צווים, המהווים החלטות בהשגות שהגישו גורמים עסקיים על השומה שנקבעה להם. התעוררה השאלה מה תוקפם של הצווים, אם אלה הוצאו במסגרת הזמן שהוקצה לפקיד השומה, אך לא נאכפו בתוך פרק זמן סביר לאחר מכן.
השופטת מרים נאור, בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ואסתר חיות, קבעה כי יש לשנות את ההלכה הנושנה, שלפיה משעה שניתן הצו על-ידי פקיד השומה, נפסק מירוץ הזמנים ורואים את ההשגות כנדחות, וזאת בלא קשר לשאלה מה היה המשך קורותיו של הצו, בין אם נמסר לנישום או שנותר אצל הפקיד ללא ידיעתו של איש. החלטה של הרשות הציבורית הנותרת במגירה או במחשבו של הפקיד איננה מגשימה את תכלית החוק, נקבע, ולכן יש לשנות את ההלכה הישנה.
התעוררה השאלה האם ההלכה החדשה, שלפיה מירוץ הזמנים ייפסק רק עם מסירת ההחלטה לנישום, תחול במקרה שלפנינו או רק מכאן ולהבא. השופטים החליטו להחיל את קביעתם גם בתיקים שלפניהם: "השינויים המשפטיים הכלליים שחלו בשדה המשפט", קבעו, "המחייבים תוצאה שונה, ברורים דיים עד כי ניתן היה לצפות שההלכה עשויה להשתנות, ולא היה מקום להוסיף ולהסתמך עליה". על כך ביקש פקיד השומה דיון נוסף: אימתי תחול הלכה משפטית חדשה למפרע, אימתי מהמקרה הקונקרטי ולהבא ואימתי רק להבא.
דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ (ע"א 5954/04).
4. משפט בינלאומי פרטי: מה הפורום הנאות
שתי שאלות משפטיות עומדות במוקד הדיון הנוסף בפרשה זו: האחת, מה הדין החל בתביעות נזיקין, כשמקום ביצוע העוולה נמצא מחוץ לישראל, ואולם שני הצדדים - המזיק והניזוק - נמצאים בישראל; השנייה, אם יוחלט כי הדין החל הוא המשפט הישראלי, האם יש להחיל על מקרה זה את הוראות פקודת הנזיקין, או את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
3 ישראלים נסעו לטיול בניו-זילנד. הם שכרו רכב והתחלפו בנהיגה בו. בזמן שנטע-לי סקאלר נהגה ברכב, התרחשה תאונת דרכים. רוני יובינר נפצע קשה בתאונה, והפך לנכה בשיעור 100%. לאחר שובם לישראל, הוא תבע את סקאלר על רשלנות, ואולם תביעתו נדחתה על הסף.
השופטות מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות קיבלו את ערעורו נגד סקאלר, וקבעו כי בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בתביעתו של יובינר, וכי על תביעה זו להתברר בהתאם לדין הישראלי. אלא שבין השופטות התגלעו חילוקי דעות בשאלה כיצד נקבע הדין שיחול על התביעה.
ארבל טענה כי יש להגדיר חריג של ממש לעיקרון שלפיו הדין החל הוא הדין במקום ביצוע העוולה. לדעתה, החריג יחול כאשר מקום מושבם המשותף של הצדדים הוא במדינה אחרת, יש להחיל את דין מקום מושבם ולא את דין מקום ביצוע העוולה. חיות הצטרפה לתוצאה שאליה הגיעה ארבל, אך סירבה להכיר בחריג שהגדירה ארבל. לדבריה, די בעובדה שהחוק הניו-זילנדי חוסם את יובינר מלתבוע לפי חוקי המדינה את נזקו, כדי לאפשר את התבררות התביעה לפי הדין הישראלי.
דנ"א 4655/09 נטע לי סקלאר נ' רוני יובינר (ע"א 3299/06).
5. מסים: האם יש להחזיר מס לא חוקי?
את ההחלטה להעביר את הפרשה הזו לדיון נוסף בהרכב רחב קיבלה נשיאת העליון דורית ביניש רק לפני שבועיים. הדיון הנוסף, שיתקיים בהרכב של 9 שופטים, ידון ב-3 סוגיות: האם דיני עשיית עושר ולא במשפט מכירים בעילת השבה ייחודית ועצמאית, בעקבות גביית כספים בחוסר סמכות? מהן ההגנות האפשריות בתביעה שכזו? והשאלה המסקרנת מכולן - מה היקף סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להתייצב בהליך משפטי שהמדינה איננה צד לו, ובאילו נסיבות מותר לו, אם בכלל, להרחיב את החזית הדיונית ולדון בשאלות משפטיות שאינן עניין למחלוקת בין שני הצדדים.
פסק הדין בפרשה ניתן בעליון בחודש אוגוסט האחרון. במשך שנים גובה עיריית ירושלים מהציבור "אגרת פינוי אשפה". גם קופת-חולים כללית שילמה את האגרה, ואולם בשלב מסוים החליטה שמאחר שהאגרה הזו כמוה כארנונה, הרי שהקופה פטורה מתשלומה, כשם שהיא פטורה מתשלום ארנונה. האם העירייה חייבת בהשבת כספי האגרה שגבתה מקופת-החולים לאורך השנים?
השופטת מרים נאור, בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ואסתר חיות, קבעה כי עצם גביית אגרת פינוי האשפה מקופת-החולים, על אף שהחוק פטר את הקופה מתשלום ארנונה, מהווה מס בלתי חוקי, המחייב השבת הכספים. מדובר גם בהתעשרות שלא כדין מצד העירייה, על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. לדבריה, יש להשיב את הכסף לפי עילה עצמאית של גבייה בחוסר סמכות במסגרת עשיית עושר ולא במשפט, ולא "לדחוס" אותה לתוך העילה המוכרת של "טעות שבדין".
דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (ע"א 546/04).
6. חוזה בטל: האם דיני עשיית עושר גוברים על דיני החוזים
דיני החוזים קובעים כי פגם בכריתת חוזה מוביל לביטולו, ולחובת השבה הדדית, על-ידי שני הצדדים לחוזה, של כל טובות ההנאה שקיבלו כתוצאה מהחוזה. ואולם דיני עשיית עושר ולא במשפט עשויים להתפרש כך שהם מעניקים לאחד הצדדים לחוזה פטור מחובת ההשבה, המוטלת עליו מכוח דיני החוזים, והכל במטרה להציג תוצאה צודקת בין הצדדים. אילו דינים גוברים? האם ידם של דיני החוזים על העליונה, או שמא גובר העיקרון בדיני עשיית עושר?
משה חליווה רכש נכס מקרקעין, וכדי לממן את רכישתו לקח משכנתא מהבנק, שכבטוחה לה מישכן את זכויותיו בנכס. לאחר זמן מה ביקש למכור את הנכס לחברת בייזמן השקעות, וכחלק מהעסקה התחייבה בייזמן לפרוע את ההלוואה של חליווה כנגד סילוק השיעבוד על המקרקעין. רק בהמשך התברר כי מי שמכרה לחליווה את הנכס כלל לא היתה הבעלים שלו. בייזמן תבעה את הבנק להשבת הכספים ששילמה כדי לפרוע ההלוואה של חליווה.
השופטת אילה פרוקצ'יה סברה כי יש לחלק את הנזקים בין בייזמן לבין הבנק. לדבריה, דיני החוזים חולשים על היחסים שבין בייזמן לבנק, מכוח הקשר החוזי שנוצר ביניהם. שימוש בדיני עשיית עושר הוא לדבריה חריגה מהכלל, שבית המשפט ינקוט רק בנסיבות יוצאות דופן, במטרה להביא לתוצאה הוגנת. בין היתר, יש צורך למזער את עלויותיה החברתיות של ה"תאונה המשפטית" שאירעה בפרשה.
השופטים עדנה ארבל ואדמונד לוי החזיקו בעמדות-קצה: ארבל חשבה שיש לחייב את הבנק בהשבה מלאה של הכספים מכוח דיני עשיית עושר, ואילו לוי גרס כי הבנק פטור לגמרי, מאחר שהוא איננו אחראי לנזקים ביחסים שבין בייזמן לחליווה. שני הצדדים עתרו לקיום דיון נוסף בפסק הדין, במטרה לפזר את הערפל מעל הדין הרצוי בסוגייה זו.
דנ"א 10901/08, דנ"א 6/09 בייזמן השקעות נ' משכן בנק הפועלים (ע"א 1445/04).
7. חוקתי: האם לשר נאמן יש וטו על החלטות חנינה
השאלה העומדת לבירור בפרשה זו נוגעת ללב מרקם היחסים שבין רשויות השלטון, ועוסקת בסמכות החנינה הנתונה לנשיא המדינה. השופטים מתמודדים עם השאלה מה דינה של חתימת הקיום שהחוק דורש משר המשפטים לחתום על החלטות חנינה והקלה בעונש של הנשיא, והאם לשר המשפטים יש שיקול דעת אם לחתום או לא, או שמא הוא חייב לחתום. במילים אחרות, האם נתונה לו זכות וטו על החלטות חנינה של הנשיא.
מדובר בעניינו של האסיר ניר זוהר, המרצה עונש של מאסר עולם. ב-2004 הוא פנה לנשיא המדינה דאז, משה קצב, בבקשת חנינה. למרות חוות דעת שליליות שהתקבלו ממחלקת החנינות במשרד המשפטים, ועל אף ששר המשפטים לא המליץ לחון את זוהר, חתם קצב על כתב קציבת העונש ל-32 שנה. שרי המשפטים שכיהנו באותה תקופה בזה אחר זה, סירבו לחתום על כתב החנינה, וזוהר עתר נגדם לבג"ץ בדרישה לחייבם לחתום.
בבית המשפט נחלקו הדעות. השופט אדמונד לוי, בדעת רוב ביחד עם השופט יורם דנציגר, גרס כי לשר המשפטים אין שיקול דעת אם להסכים לחנינה אם לאו, ומטרתה של חתימת הקיום היא בדיקה של התקינות הפרוצדורלית שעברה בקשת החנינה, ותו לא. לעומתו, השופט אליקים רובינשטיין טען כי במקרים חריגים קיצוניים, רשאי השר שלא לאפשר את מימוש החנינה על-ידי הימנעות מחתימת קיום.
הבקשה לדיון נוסף הוגשה על-ידי פרקליטות המדינה בשם שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, ואולם השלכות הפסיקה יחולו על שרי המשפטים ונשיאי המדינה לעתיד לבוא.
דנג"ץ 219/09 שר המשפטים נ' ניר זוהר (בג"ץ 10021/06).
8. פלילי: אמת דיברתי בהעלבת עובד ציבור
השאלה המשפטית העומדת בפני הרכב 9 השופטים הדנים בפרשה זו בדיון הנוסף, היא האם וכיצד יכול נאשם להתגונן מפני העבירה הנושנה של העלבת עובד ציבור, והאם הגנה טובה שכזו יכולה להיות טענת "אמת דיברתי", כנהוג בדיני לשון הרע. הדיון בפני ההרכב התקיים לפני כחודשיים, ובימים אלה מגישים הצדדים את סיכומיהם.
מדובר בכתב אישום שהוגש נגד יוסף אונרפלד, שתלה כרזה בפתח תחנת המשטרה בחדרה, שבה כתב כי יש לפטר מתפקידו את אחד השוטרים המשרתים בתחנה, המשתף פעולה לטענתו עם עבריינים. "המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים", הוא כתב בכרזה. בעקבות זאת נגזרו על אונגרפלד מאסר על-תנאי ל-3 חודשים, קנס והתחייבות כספית להימנע מעבירה נוספת.
הדיון המשפטי התמקד בעבירת העלבת עובד ציבור - אחת העבירות הישנות שנותרו בחוק העונשין, שהמדינה ממעטת לעשות בה שימוש, בשל ארכאיותה. טענת ההגנה במשפטו הפלילי היתה כי יש לקרוא אל תוך סעיף עבירה זה את ההגנות הנגזרות מהזכות לחופש הביטוי, המצויות בחוק איסור לשון הרע, ובהן טענת "אמת דיברתי" ותום לב בפרסום. במילים אחרות - גם אם מתקיימים היסודות העובדתי והנפשי של עבירת העלבת עובד ציבור, במקרה שהדבר הוא אמת תהיה זו הגנה טובה לנאשם, הפוטרת אותו מהרשעה.
הטענה לא התקבלה על-ידי השופטים פרוקצ'יה, ארבל וג'ובראן. בית המשפט עמד על התכליות השונות שבבסיס חוק איסור לשון הרע, ועבירת העלבת עובד ציבור - כאן שמירה על כבודו ושמו הטוב של אדם, וכאן הגנה על משרתי ציבור בביצוע תפקידם.
דנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל (רע"פ 2660/05).
9. האם אדם יכול לגנוב מעצמו
רבות נכתב על הליך הדיון הנוסף בעניינו של עו"ד ישראל פרי, שעליו הורה לפני 3 חודשים השופט אליעזר ריבלין. השאלה המשפטית שתעמוד בפני 7 שופטי ההרכב המורחב תהיה מהו קו הגבול החוצה בין עבירת קבלת דבר במירמה, לבין עבירת גניבה. זאת, בנסיבות המיוחדות של המקרה שבעטיו הורשע פרי בפרשת הפנסיה הגרמנית.
פרי הורשע בשורת עבירות, ובהן גניבה, קבלת דבר במירמה, עבירות ביטוח ושיבוש מהלכי משפט, ובחודש פברואר השנה דחה העליון פה-אחד את ערעורו. השופט אדמונד לוי קבע, בהסכמת השופטים ג'ובראן ויורם דנציגר, כי "פרי ניהל את המשא-ומתן לקביעת תנאי ההלוואה ופרמיות הביטוח עם עצמו, שהרי היה גם הבעלים של כל החברות".
כוונתו של לוי היתה כי פרי היה גם הבעלים של החברות שביטחו את הסיכון שפרי נטל על עצמו שלא יקבל בחזרה את ההלוואה שהעניק לחותמים על הפנסיה מממשלת גרמניה, והן זה שניהל מו"מ עם אותן חברות. ואולם השופט ריבלין, בהחלטתו להורות על דיון נוסף, היה ער לעובדה כי הביטוח נדרש לא כדי לבטח את הלקוחות, אלא את פרי עצמו. לעניין זה חשיבות בשאלת הגניבה, ולדברי השופט, "הפרשה הנדונה מחדדת אי בהירות הקיימת בנוגע להבחנה בין עבירת הגניבה לעבירת קבלת הדבר במירמה". בסופו של דבר, על-פי הגדרת פרי וסנגוריו, יתברר בהרכב המורחב האם אדם יכול לגנוב מעצמו.
דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (ע"פ 1784/08).
10. זכויות יסוד: האם חופש הביטוי פירושו אמבולנסים חינם
השאלה המשפטית העומדת בפני 5 השופטים בפרשה זו, היא מהו האופן שבו יש לפרש סעיף מחוק מגן דוד אדום, באשר לסמכותה של מד"א לגבות תשלום עבור השירותים שהיא מעניקה. זאת, לאור פסק הדין בבג"ץ "מטה הרוב" - אחד האחרונים שכתב הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון, אהרן ברק.
פסק הדין ניתן בעתירה של ארגוני שמאל, שהמשטרה הערימה קשיים ומגבלות על יכולתם לקיים הפגנות המוניות. ברק התייחס לזכות להפגין כאל חלק מחופש הביטוי הפוליטי, ולכן צימצם ככל יכולתו את המגבלות על היכולת לקיים הפגנות, כגון דרישת המשטרה לסדרנים, מחסומים, נקודות סריקה לבדיקת הקהל, וכן הצבת אמבולנסים וכבאיות.
"זכות ההפגנה היא מרכיב בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי", כתב ברק, "נראה לי כי הפגנה על רקע פוליטי או חברתי היא ביטוי לאותה אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפסילה, הנכללים במסגרת כבוד האדם כזכות חוקתית". הוא הטיל על המדינה חובה כפולה - לא לפגוע בזכותו של אדם לחופש ההפגנה, וכן להגן על זכות זו, ובכך הוטלה על המשטרה החובה לשמור על הסדר באירועים שכאלה, שבהם "ממומשות זכויות חוקתיות".
בפסק הדין דנו השופטים ברק, מרים נאור ואליקים רובינשטיין גם בסעיף בחוק מד"א המאפשר לאגודה לגבות אגרות בגין שירותים שהיא מעניקה. הוא קבע כי משעה שנחקק הסעיף בחוק בשנת 2002, אף שטרם הותקנו תקנות על-פיו, מד"א איננה רשאית להמשיך לגבות אגרות על-פי הנוהל הקודם, שעוגן בתקנון מד"א.
ואולם זו היא רק הפרוצדורה, לא המהות. המהות היא האם מד"א מחויבת, כמו המשטרה, לשאת בנטל הכספי של אבטחת הפגנות, כדי להגשים את חופש הביטוי הפוליטי, ובאיזו מידה.
דנג"ץ 552/07 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' מטה הרוב (בג"ץ 2557/05).
34 הליכי דיון נוסף
* 19 תיקים בדיון נוסף אזרחי (דנ"א):
7 תיקים מצויים בהרכב מורחב (5 מהם ממתינים לפסק דין)
8 תיקים ממתינים לתגובת אחד הצדדים בבקשה לדיון נוסף
2 תיקים ממתינים להכרעת שופט בבקשה לקיים דיון נוסף
2 תיקים מצויים בהליכים מקדמיים במסגרת הבקשה לדיון נוסף
* 6 תיקים בדיון נוסף בג"ץ (דנג"ץ):
2 תיקים מצויים בהרכב מורחב (שניהם ממתינים לפסק דין)
1 ממתין לתגובת אחד הצדדים בבקשה לדיון נוסף
תיק אחד ממתין להכרעת שופט בבקשה לקיים דיון נוסף
2 תיקים מצויים בהליכים מקדמיים במסגרת הבקשה לדיון נוסף
* 9 תיקים בדיון נוסף פלילי (דנ"פ):
2 תיקים מצויים בהרכב מורחב (1 מהם ממתין לפסק דין)
1 ממתין לתגובת אחד הצדדים בבקשה לדיון נוסף
6 תיקים ממתינים להכרעת שופט בבקשה לקיים דיון נוסף