הסרט הישראלי "אודם", המצטלם בימים אלה, זעזע השבוע את תעשיית ה
קולנוע הישראלית, ובעיקר את
קרן הקולנוע הישראלי, שספגה מהלומה קשה. בטורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ביום ו' האחרון, ציטט
יאיר לפיד מתוך פולדר שיווקי שפרסמו מפיקי "אודם": "לקח לא מעט זמן עד שהקרן הישראלית לקולנוע אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם, ואפשר להשוות אותו לשואה". לפיד מספר שקיבל את אותו פולדר מיהונתן סגל (מי שגילם את מומו בסדרת סרטי "אסקימו לימון"), הבמאי והמפיק של הסרט. לפיד טלפן ל
כתריאל שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, שהתחייבה להשקיע בסרט יותר ממיליון ו-300 שקל - כמעט ממחצית תקציבו, ותפס אותו לא מוכן. שחורי אמר שהוא לא מודע כלל לדבר הפרסום, וש"גם ככה מתהפכת לי הבטן מהסרט הזה". הסיפור, שמסתבר כמורכב עוד יותר, לא הסתיים בגיליון אותו מוסף.
הסערה שחוללה הפרשה הסעירה גם את הכנסת, שתתכנס מחר (ה') לדיון דחוף ומיוחד בוועדת החינוך, התרבות והספורט, ותדון בשיקולי הקרן לקולנוע לתמיכה בהפקת הסרט, וכפי הנראה תגלוש לדיון רחב יותר, על ההיבטים השונים בקביעת תמיכות לסרטים.
בתגובה ששלחה קרן הקולנוע לכלי התקשורת, נכתב כי הקרן "מסתייגת מהתבטאותו של יונתן סגל במאי ויוצר הסרט 'אודם', לפיה 'לקח לא מעט שכנועים עד שקרן הקולנוע הישראלי אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם ואפשר להשוות אותו לשואה'. הקרן דוחה את ההשוואה המעוותת בין הנעשה בשטחים לשואה. הציטוט, שיש בו סילוף עובדות ושימוש ציני בשמה של הקרן, מופיע במסמך מכירה שיווקי שהוכן על-ידי המפיקים הבריטים השותפים להפקה ואשר הוכן לצורך גיוס משקיעים. "לקרן הקולנוע הישראלי אין כל קשר וזיקה לגורם שכתב את המסמך שנכתב ללא ידיעתה, שיתופה ואישורה. בתסריט שאושר על-ידי הקרן, אין כל הד לדברי 'הפרשנות' של הבמאי שאותם דוחה קרן הקולנוע הישראלי. עבור הקרן, הטקסט היחידי הקובע הוא התסריט שהוגש לה".
"יהונתן אמר שלא היה מודע למסמך"
אתמול העביר שחורי ל"גלובס" מכתב ששלח למיכה חריש, יו"ר המועצה הישראלית לקולנוע - זו אשר אמונה בין היתר על חלוקת תקציב הקולנוע למוסדות ולגופים בתחום (תקציב הקולנוע השנתי עומד על 67 מיליון שקל). על-פי שחורי, התמונה מורכבת הרבה יותר: "התסריט שאושר סיפר את סיפורן של שתי נערות יהודיות הנפגשות שוב בחייהן הבוגרים בתום מלחמת העולם השנייה. יהונתן סגל שהוא גם מפיק הסרט ניסה לגייס משקיעים להפקה וניהל איתנו מערכת התכתבות ענפה המציגה את ניסיונותיו לממש את ההפקה. "באוקטובר 2007 הודיע יונתן כי הוא שינה את מיקום התסריט. ביקשנו לקבל תסריט עדכני והתסריט שקיבלנו היה שונה מהתסריט שאושר להשקעה בכך שהסרט על שתי נערות יהודיות הפך לסרט על סיפורן של שתי נערות פלסטיניות ברמאללה. לאחר קריאת התסריט הודענו ליונתן שאנו משהים את אישור ההשקעה מאחר שזה לא התסריט שאושר, וכי אנו מחזירים את התסריט לקריאה של היועצים האמנותיים שקראו את התסריט הראשון והמליצו על השקעה בהפקתו.
"חוות הדעת של היועצים הייתה כי הם מאשררים את החלטתם הקודמת וממליצים להשקיע בהפקה של הסרט בגרסתו החדשה. (בגרסתו החדשה הסרט לא רומז על השוואה בין הנעשה בשטחים לשואה מ.ש). במהלך השבוע האחרון התקשר אלינו העיתונאי יאיר לפיד וסיפר לנו כי התגלגל לידיו מסמך ובו משווה במאי הסרט את ה'כיבוש' הישראלי בשטחים לשואה. ביקשנו לראות את המסמך והתברר כי מדובר במסמך מכירה שיווקי שהוכן על-ידי חברת הפקות בריטית במטרה לגייס משקיעים. עם קריאת המסמך הבענו את הזעזוע שלנו מהנוסח שבמסמך. עוד באותו יום (יום חמישי 21.01) זימנו את יהונתן למשרד והצגנו בפניו את המסמך. יהונתן אמר שלא היה מודע למסמך ואמר כי הדברים נכתבו לפני כשנתיים ע"י מפיקה שותפה בריטית שניסתה לגייס כספים וכי היא פוטרה. עוד הוסיף יהונתן כי הדברים לא נכתבו על דעתו.
"במקרה הזה נעשה שימוש ציני ולרעה בשמה של הקרן ובמסמך מכירה שאין לקרן כל קשר אליו ואשר אין בין הנוסח שבמסמך ובין התסריט ולא כלום. כפי שהודענו, הנהלת הקרן תבחן את כל הפרשה ותשקול את צעדיה מול המפיקים ויוצרי הסרט. הבוקר פנינו בבקשה דחופה ליועצים המשפטיים של הקרן להגיש חוות דעת על ההיבטים המשפטיים במידה שהנהלת הקרן תחליט בימים הקרובים באילו צעדים לנקוט. בשלב הזה הנהלת הקרן החליטה להשעות את המשך התמיכה בהפקת הסרט עד לצפייה ואישור העתק העבודה של הסרט".
"אין לנו אג'נדה"
מדי שנה מופקים מספר סרטים המציגים את צה"ל ואת מדיניות ישראל באור שלילי. יש הטוענים כי המחוזות האירופיים, שבהם ישראל זוכה לדעת קהל שלילית בעקבות פעילותה הביטחונית בשטחים, משמשים כקרקע פורייה לגיוס כספים עבור קולנוענים אופורטוניסטים שסרטיהם מציגים את ישראל כעם כובש, ואת צה"ל כצבא המבצע פשעים נגד האנושות. טענה זו מתעצמת למול התמיכה הממשלתית הישראלית בסרטים מן הסוג הזה.
אך גם אם לעתים נדמה כי נעשה שימוש בכספי משלם המיסים הישראלי על מנת להציג תמונה מניפולטיבית, לעתים רבות מעוותת, של המציאות הישראלית, לא ניתן למנוע מאותם סרטים לקרום עור וגידים, מהנימוק אשר על-פיו ישראל היא מדינה בעלת צביון דמוקרטי שבה קיימות דעות לכאן ולכאן, מכל קצוות הקשת הפוליטית, וכך גם בקולנוע.
השאלה היא, היכן בדיוק עובר הקו בין חופש אמנותי לבין תעמולה, והאם בכלל ניתן לשרטט או למתוח קו שכזה?
הקריטריונים של המועצה הישראלית לקולנוע מגדירים זאת היטב: "מטרת התמיכה היא לסייע במוסדות ציבור על-פי אמות מידה ענייניות ושוויוניות לשם עידוד הקולנוע הישראלי והתמיכה בו, הכוונתו הארגונית ופיקוח על הגשמת הפוטנציאל התרבותי והעסקי שבו, תוך הקפדה על חירות היצירה והביטוי החיוניים לקיומה של אמנות בכלל ואמנות הקולנוע בפרט, פיתוח צביון תרבותי מקורי ישראלי ומתן ביטוי למגוון התרבותי של החברה בישראל, להשקפות השונות הרווחות בה ולערכיה".
קרן הקולנוע הישראלי, בעלת התקציב הגדול ביותר מבין חמש קרנות הקולנוע הציבוריות בישראל, פועלת על-פי קווים מנחים אלו, והלכה למעשה, תומכת גם בסרטים אשר עשויים לעורר חוסר נוחות בקרב מי שאינו שייך בדעותיו הפוליטיות למחוזות השמאל הקיצוניים. "אין לנו אג'נדה. אנחנו בוחנים השקעה בסרט על פי איכות", אומר ל"גלובס" דני ליטני, דובר קרן הקולנוע הישראלית. "אם הסרט הוא טוב, אם יש לו זכות קיום אמנותית, נתמוך בו", הוא מוסיף.
פרשת הסרט "אודם" תביא את ראשי הקרן לומר את הדברים הללו בדיון שיתקיים מחר בבוקר בכנסת, שם ימצאו פוליטיקאים הסבורים כי במכלול השיקולים להשקעה בסרט, יש להביא בחשבון את אופי המסר - כלומר, לשלול תמיכה מסרטים המציגים מצג אנטי ישראלי.
את הדיון בכנסת יזם ח"כ אלכס מילר מ"ישראל ביתנו", שאומר במכתב ששלח כי "לא יעלה על הדעת שגוף המתוקצב על-ידי המדינה יממן סרטים, שאם היו משודרים במדינה אחרת ודאי היו גורמים למשבר דיפלומטי חריף עם ישראל. התנהלותה של הקרן ושל המנכ"ל בפרט מציירת תמונה מפחידה שבה מועבר סכום של כמיליון שקלים מקופת המדינה ולאף אחד אין מושג לטובת מה זה הולך ואיזה נזק זה עלול לגרום". מילר אומר כי זה זמן רב הוא עמל על הצעת חוק שתגדיר את גבולות התמיכה. האם אין מצב זה מהווה סכנה לחופש הביטוי ולדמוקרטיה? מילר: "צריך לפתור את המצב האבסורדי שבו ישראל מממנת הסתה נגד עצמה בתחום הקולנוע, אך יש בעיות משפטיות רבות בסוגייה וחייבים להיות מאוד זהירים בגלל שמדובר באמנות ובחופש הביטוי. עם זאת, אסור לעבור לסדר היום כשהגבול נפרץ בצורה כל-כך ברוטאלית ולכן יש לעצור את מימונה של הקרן עד שיימצא פתרון הולם שימנע ממקרים כאלה להישנות בעתיד".
הקהל מצביע ברגליו
טענה הנשמעת שוב ושוב בקרב יוצרים בתעשיית הקולנוע היא שחלק מהיוצרים, אשר באופן עקבי סרטיהם מציגים את מדיניות ישראל באור שלילי (סרטים המכונים בלעג "ז'אנר סרטי המחסום"), עושים זאת כדי לזכות באהדת הקהל בתפוצות, וכמקפצה לקריירה בינלאומית, שאינה תלויה בהצלחה המסחרית בבתי הקולנוע בישראל, כי אם בחו"ל.
מבט על נתוני ההכנסות בבתי הקולנוע בישראל בשנים האחרונות (ראו טבלאות), מלמד כי רוב הקהל הישראלי מדיר רגליו מסרטים העוסקים בסכסוך במזרח התיכון, כאלו שמציגים את צה"ל כצבא כובש ואת ישראל כעם כובש ("התנתקות", "עץ לימון", "מחילות"). סרטים המציגים מציאות מורכבת, שבה מוצגים חיילים ישראלים כמי שנקלעו בצעירותם לסיטואציה טראומטית ("בופור", "לבנון", "ואלס עם באשיר"), זוכים לאהדה בקרב הציבור הישראלי ולעיתים גם להצלחה בקופות. ומה לגבי סרטים שמבליטים דווקא את הצד הישראלי? כאלה, למרבה הצער, אין.
