האם בעל של אישה המסרבת להתגרש רשאי לתבוע ממנה פיצויים?
בית המשפט לענייני משפחה פסק השבוע לראשונה כי אישה בת 72 תשלם לבעלה בן ה-82 פיצוי בגובה 50 אלף שקל בגין סירובה להתגרש ממנו. בשנים האחרונות נתבעו בבית המשפט מספר בעלים שסרבו לתת גט לנשותיהם, וחויבו בתשלום פיצויים עד לגובה של 700 אלף שקל, אך זאת הפעם הראשונה שאישה מחויבת לשלם פיצוי על סרבנות גט.
מדוע קיימת בכלל אפשרות לסרב להתגרש? במרבית ארצות המערב, אדם שמאס בחיי נישואיו מגיש תביעת גירושים לבית המשפט המתאים. לאחר שבית המשפט משתכנע כי הגיע הקץ לחיים המשותפים, הוא יכול לתת פסק דין לגירושים - ובהינף קולמוס הבעל והאישה יכולים לגשת למשרד הפנים ולהרשם כגרושים.
מותר היהודי מהאדם
לא כך הוא לגבי הרוב היהודי במדינת ישראל. הגירושים על-פי הדת היהודית מסתיימים אך ורק באקט של גט, וזהו אקט שחייב להינתן על-ידי הבעל מרצונו ולהתקבל על-ידי האישה מרצונה. כשאחד הצדדים מסרב להתגרש - לא יהיה גט, והצדדים לא יתגרשו.
המנגנון היהודי הדורש את הסכמת האישה לגירושים נחשב כמהפכני ומתקדם לאין שיעור בזמנו, באשר מדובר בימים בהם האישה נחשבה לקניין, והגויים מסביב לא העלו בדעתם כי יש לה זכות לדעה כלשהיא באשר לגורלה.
גם כיום קיימת מידה רבה של הצדקה לדרישת ההסכמה, במיוחד במקרים שבהם הרכוש המשותף רשום על שם הבעל. אם ניתן היה לגרש את האישה באופן מיידי, ואז לדרוש ממנה להתדיין במשך שנים בבתי משפט על חלוקת הרכוש מבלי שיש לה מקור הכנסה למימון המחיה וההליכים - בוודאי שהיה נוצר מאזן כוחות לא הוגן בין הצדדים, והאישה היתה נאלצת לוותר על חלק המגיע לה ברכוש רק מתוך התשה ומצוקה כלכלית.
הסירוב להתגרש יכול לשרת את האישה מאחר שכל עוד האישה לא הסכימה להתגרש, והבעל לא הוכיח לבית הדין הרבני כי יש לו סיבה טובה לגרש אותה - היא זכאית לקבל ממנו מזונות. משום כך, ובניגוד למה שהציבור מורגל לחשוב, האינטרס של מרבית הגברים הוא דווקא לתת גט מהר ככל האפשר, ולרוב הנשים הן אלה שמעכבות את הגט.
גברים עגונים
בהקשר זה מעניין לראות כי בעוד שהנושא של נשים עגונות זוכה לרייטינג גבוה למדי, על הגברים ה"עגונים" שנשותיהם מסרבות לקבל מהם גט כמעט ולא שומעים, למרות שסטטיסטית מספרם גדול בהרבה.
מתי ההתנגדות הלגיטימית של האישה לגירושים הופכת לסרבנות הגורמת לנזק בר-פיצוי עבור הבעל? מדובר בגבול בעייתי מאד. בפסקי הדין הקודמים אשר חייבו את הבעלים סרבני הגט לפצות את נשותיהם, בתי המשפט הסתמכו על פסקי דין של בתי הדין הרבניים שקבעו שהצדדים צריכים או חייבים להתגרש.
בפסק הדין החדש בית המשפט לענייני משפחה לא המתין כלל להכרעות בית הדין בעניינם של הצדדים וקבע כי הגבול הוא שנה מפתיחת ההליכים, כך שעבור כל חודש שבו סירבה להתגרש מעבר לאותה שנה - האישה צריכה לפצות את הבעל בסכום של 3,333 שקל.
הסכם ממון עם בעל בא בימים
האם מעתה כל אישה שמסרבת להתגרש במשך שנה ויותר תתחיל לשלם לבעל פיצויים? בהחלט לא. יש להתייחס לפסק הדין כחריג, ולהתחשב בנסיבותיו הספיציפיות בטרם מקישים ממנו על הכלל.
ראשית, לאור גילו המתקדם של הבעל בן ה-82, גורם הזמן הוא קריטי, ומכאן קוצר-רוחו של בית המשפט. כמו כן יש להביא בחשבון שמדובר בנישואים שניים של בני-הזוג, שחתמו על הסכם ממון כשנישאו, הסכם שעל-פי העולה מפסק הדין האישה מסרבת עתה לקיים, ולכן היא "נענשת".
השאלה הקשה היא כמובן מה יקרה הלאה, ומהבחינה הזאת ספק אם ניצחונו של הבעל בבית המשפט הוא אכן נצחון או גול עצמי. האם לאחר שהאישה תשלם לבעל פיצוי היא תסכים להתגרש? ואם לא, האם הוא יפנה מעתה לבית המשפט פעם בשנה בתביעת פיצויים חדשה?
יתרה מכך, למרבה האירוניה, גם אם האישה אכן תסכים להתגרש בעקבות פסק הדין - בית הדין הרבני עלול להכשיל את הגט ולפסוק כי מדובר בגט מתוך לחץ ולא גט מרצון, כלומר גט פסול.
הרבני נגד האזרחי
בית הדין הרבני, שלו הסמכות הבלעדית לפסוק בעניין הגט עצמו, אינו אוהב בלשון המעטה את האופנה החדשה של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט בערכאה האזרחית.
כשבית הדין סבור כי אחד הצדדים מתנגד לגירושים ברמה ההופכת לסרבנות, יש לו אמצעי "שכנוע" משלו שהוא יכול להפעיל נגד הסרבן - החל משלילת רשיון הנהיגה ועד מאסר בפועל. על אף שגם באמצעים אלה הגט לכאורה ניתן בכפייה ולא מרצון חופשי, בית הדין הרבני מכיר בגט, ואז הצדדים באמת נחשבים לגרושים.
המסקנה המתבקשת היא כי טרם הגשת תביעת נזיקין כנגד סרבן או סרבנית הגט, חשוב לשקול היטב מהי המטרה האמיתית מאחורי הגשת התביעה - ובהתאם לכך האם האמצעי היעיל ביותר להשגת אותה המטרה הוא המסלול העובר דרך כפיית גט בבית הדין הרבני, או המסלול של תביעת נזיקין בבית המשפט לענייני משפחה.