אנחנו אשמים.
קל מאד לבקר בחריפות את התנהלותו של שר התיירות סטס מיסז'ניקוב. אבל אם רוצים להכחיד את התופעה, צריך להבין איך הוא הגיע לאן שהגיע. במדינה מתוקנת היה מיסז'ניקוב, במקרה הטוב, עוזר פרלמנטרי, או עסקן זוטר בסניף המפלגה המתפורר בעיירה נידחת. בישראל הוא שר. בגללנו.
אנחנו עזרנו לנפח את מפלגתו הקיקיונית מעל ומעבר לגודלה הסביר.
כך עשינו לצומת (8 מנדטים, כבוד השר גונן שגב); לשינוי (15, השר לענייני ביטלס מודי זנדברג); ולגמלאים (7, גם יעקב בן יזרי יכול להיות מיניסטר). למפלגות הללו, שנעלמות בדרך כלל במהירות שבה נסקו, יש עוד משהו משותף: הן בלתי דמוקרטיות בעליל.
המנהיג הכריזמטי, או הטוטליטארי, קובע (רפול), לוחץ (טומי), שולף (רפי), או ממציא (איווט) דמויות אקראיות שלא יאיימו על מעמדו ויצייתו לו בצורה עיוורת. מי שתוהה כיצד דני איילון הצליח להרוס את יחסינו עם טורקיה, מוזמן לבדוק מי האיש שנטל אותו תחת חסותו. ומי שמנסה להבין מה בדיוק הדוגמגישות אורלי לוי ואנסטסיה מיכאלי עושות במשכן הכנסת, יכול לפנות לאותה דמות מזוקנת.
המנהיגים של פעם היו לא פחות כוחניים, אבל קצת יותר תבוניים. הם ידעו להפעיל מנגנון סינון מפלגתי חסר רחמים. חברי הכנסת עבדו אצלם שנים עד שהיו לשרים.
חרשו סניפי מפלגה, נאמו בוועידות רעיוניות, הגישו הצעות לסדר ובילו שעות ארוכות בוועדות. הם צמחו מלמטה ולא הוצנחו מלמעלה. הם היו פוליטיקאים, במובן הסגפני של המלה. לא נהנתנים שצצים לרגע, אוכלים משהו, שותים משהו (ועוד משהו), ונעלמים כלעומת שבאו.
וחוץ מזה, מה בדיוק ההבדל בין שר הברים מיסז'ניקוב לשר הסוויטות ברק ולראש ממשלת הסיגרים נתניהו?
דה?