ריאן בינגהאם הוא מפטר במקצועו. כלומר, עובד בחברת קבלן, שתפקידה לבשר לעובדים בחברות גדולות על פיטוריהם. ובתקופת משבר כלכלי, העסקים אצלו פורחים. כשהבוס לא רוצה להתמודד עם העובד המאוכזב, או כשצריך לפטר קבוצה גדולה של עובדים, מזעיקים את ריאן בינגהאם, והוא מבשר למפוטרים הטריים את הבשורה בעדינות ושולח אותם במהירות אל תוך הריק.
גם בינגהאם עצמו, כמתחייב ממקצועו, חי במעין ריק: אין לו בית ממשי, הוא מכלה את זמנו בין טיסות למוניות לחדרי מלון, מנוכר ממשפחתו, מחברים, מזוגיות, ודואג תמיד שכל חייו יוכלו להיכנס לתוך מזוודה. זה לא במקרה, זו האידיאולוגיה שלו - הוא לא מעוניין בקשרים שיכבידו עליו ויגררו אותו לקרקע. הוא מעדיף להישאר קליל כדי שיוכל להמשיך לשייט באוויר.
את השיוט של בינגהאם קוטעת נטלי קינר, ילדת פלא חדשה בחברה, שמציגה שיטה חוסכת עלויות: פיטורים מרחוק באמצעות מחשב. לפני שיעברו לפיטורים אונליין ויקרקעו אותו סופית, ריאן לוקח את נטלי לסיבוב אחרון של עבודה, בתפקיד המדריך שלה למקצוע. כך הגיבור שרגיל כל-כך להיות לבדו מוצא את עצמו מחויב לאדם נוסף במסעותיו. ולא רק נטלי נכנסת לחייו - גם אלכס (ורה פרמיגה), אשת עסקים קלילה ממש כמוהו, שמתחילה כסטוץ מזדמן וממשיכה כיותר מזה.
האמת? לא תכננתי לאהוב את "תלוי באוויר". מראש התמרמרתי מול הפרגון שהסרט זכה לו ושלל המועמדויות לפרסים. לא התלהבתי מסרטיו הקודמים של ג'ייסון רייטמן, "תודה שעישנתם" ו"ג'ונו". במיוחד לא מ"ג'ונו", שלקה במאגניבות יתר מעיקה. לא ציפיתי בקוצר רוח לעוד הופעה חלקלקה של ג'ורג' קלוני הזחוח. אבל הופתעתי.
כשרייטמן קיבל לידיו את התסריט המעצבן של דיאבלו קודי ל"ג'ונו", הוא תפר סביבו סרט מעצבן. הגימיקים הטקסטואליים של התסריטאית קיבלו השלמה בדמות גימיקים אודיו ויזואליים: כותרות מצוירות ביד, שירי אינדי קלים לעיכול וחבורת אצנים שחוצה את המסך.
לעומת זאת, כשרייטמן מקבל תסריט מתוקתק כמו זה של "תלוי באוויר", הוא תופר סביבו סרט מתוקתק. מתוזמן להפליא, אלגנטי אבל לא מקושט או מתחנחן, שומר על איזון מושלם בין קרקע לאוויר, בין קומדיה לדרמה.
קלוני מושלם לתפקיד, חלקלק אך אנושי בדיוק במידה הנכונה. ורה פרמיגה ואנה קנדריק הן פרטנריות ראויות. במיוחד כיף לראות כיצד קנדריק הופכת מהסייד-קיק של קירסטן סטיוארט הזועפת בסרטי דמדומים לשחקנית שלוקחים אותה ברצינות. יותר מזה - שחקנית שמועמדת לאוסקר. קירסטן בטח אוכלת את הלב.
"תלוי באוויר" עוסק בחשיבות הקשר האנושי - משפחתי, קהילתי, כל קשר שיש בו מחויבות וערבות הדדית. ומה שמייחד את הסרט הוא העובדה שהוא עוסק בקשר הזה בשני ממדים מקבילים. ממד אחד הוא הסיפור האישי של הגיבור, והממד השני - סיפור הכלכלה האמריקנית. ריאן בינגהאם תלוי באוויר, וכך גם התאגידים ששוכרים את שירותיו. מה מאפשר להם לנהוג באופן אנוכי, אפילו אכזרי, כלפי עובדיהם? ניתוק.
אותה הימנעות ממגע שבה נוקט בינגהאם בחייו הפרטיים. שני הממדים הללו - הפרטי והציבורי - תלויים זה בזה, והסרט, באומץ ראוי לציון, לא מסתפק בסגירת הסיפור ה"קל", האישי. הוא קושר בין שני הסיפורים, באופן שמבהיר לנו כמה קשה להשיג יציבות פרטית כשאתה מתנהל בתוך חוסר יציבות ציבורית. בסופו של דבר, שני הסיפורים מסתיימים עם אותו מוסר השכל - להיות מנותק זה קל יותר, אבל משאיר אותך בלי כלום.
עניין של טעם
"גברים שבוהים בעזים"
הסרט הזה בכלל לא גרוע כמו שמספרים. אולי לא מדובר בסאטירה הגאונית של העשור, אבל זה בהחלט סרט מהנה לצפייה עם שחקנים כריזמטיים. חבל רק שהכריחו את יואן מקגרגור לשחק אמריקני ולזייף מבטא מאוד לא אמין. עדיף היה להשאיר אותו סקוטי, אולי זה היה אפילו מוסיף רובד לעלילה.
התרחקו מ:
"מזל תאומים"
הסרט הזה הוא אפילו יותר גרוע ממה שמספרים, אם זה אפשרי. הוא כל-כך גרוע, שהוא נראה כמו פרודיה איומה ונוראית על קומדיה איומה ונוראית. ג'ון טרבולטה ורובין ויליאמס כנראה קיבלו המון כסף כדי להתבזות בדבר הזה, שקיבל מועמדות לפרס הראזי בקטגוריית הסרט הגרוע של השנה.