לדון מחדש ביועץכניסתו של יועץ משפטי חדש לתפקידו היא עילה טובה לדון מחדש בסמכויותיו. אין מקביל ואין דומה ליועץ הישראלי בדמוקרטיות אחרות. התפקיד הוא א-פוליטי, והיועץ הוא עצמאי לחלוטין בשיקול-דעתו - בניגוד למדינות אחרות בהן המשרה היא פוליטית. זהו נכס גדול של ישראל, עליו ראוי לשמור מכל משמר.
לא תמיד מעריכים נכס זה, המאפשר שוויון אמיתי בפני החוק. מי שמכיר את המתרחש בדמוקרטיות אחרות ויודע כיצד ראשי מדינה מצליחים להתחמק מהעמדה לדין - יידע להעריך את ההישג הישראלי.
ואכן, בכל הוויכוחים על תפקוד היועץ המשפטי לממשלה לא זכור לי שהוצגה עמדה נוגדת. ההחלטה אם לפתוח בחקירה נגד פלוני, אם להעמידו לדין ואם לערער או לאו על זיכויו/הרשעתו, חייבת להיות נקייה מכל התערבות ממשלתית או פרלמנטרית.
אך קיימת סוגיה שונה לחלוטין: בשנים האחרונות כבשו היועצים שטחים חדשים שאין להם שום קשר לעניינים העצמאיים.
אמנה מספר דוגמאות:
עבירת מירמה והפרת אמונים הפכה להיות כלי נשק שרירותי. ראוי שבקרוב תוגש הצעת חוק מטעם שר המשפטים לכנסת, אשר תגדיר עבירה זו על-פי מושגי שלטון החוק, ותמנע מצב בו מוטחות האשמות כי העמדה לדין זו תלויה לא באופי המעשה אלא בזהותו של הנחקר. שאלות של הסדרי טיעון במשפטים פליליים הן שאלות של מדיניות משפטית, וחובה על השר ועל הכנסות לדון ולהשפיע בעניין זה.
כאן לא מדובר בחשש מהשפעה בלתי הוגנת בנושא העמדתו לדין של פלוני, אלא בשאלה המשפיעה על האקלים החברתי והמשפטי של כולנו. האם אנו מוכנים שיהיו הסדרי טיעון גם בעבירות חמורות? האם נטיל מגבלות על הסדר טיעון? כל אלה הם נושאים לנבחרי הציבור.
השאלה האם המדינה כמתדיינת צריכה להסכים להצעות בוררות היא עניין עקרוני. על הכנסת לשקול את הנהגתו של העיקרון שנקבע בצו נשיאות בארה"ב, לפיו חייבת המדינה קודם כל להציע בוררות, וכך לקצר את עינויי הדין ולהקטין את העומס המוטל על בתי המשפט, כמוצע על-ידי פרופ' משה בר-ניב (דיקן בית-הספר רדזינר למשפטים והמשנה לנשיא לשעבר - המרכז הבינתחומי הרצליה). מחלקת ייעוץ וחקיקה חייבת להיות כפופה לשר על-פי העקרונות המקובלים. הרעיון שגם בעניין זה איש לא נבחר הוא השליט האמיתי מוזר ביותר.
ומעל לכל עומדת השאלה החשובה ביותר: האם היועץ המשפטי לממשלה צריך למלא גם תפקיד התובע הכללי - בניגוד למקובל בכל הדמוקרטיות - או שמא יש להפריד בין שניהם? הגיע השעה להפריד בין שני תפקידים שונים לחלוטין שיש ביניהם גם ניגוד עניינים.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וחבר כנסת לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט.
