לששון גבאי יש שתי מעלות יוצאות דופן: הוא גם שחקן פנומנלי וגם אדם נעים במיוחד. אבל תכונה אחת משמעותית חסרה לו מאוד, והיא אמביציה בוערת שבקצותיה מרפקים חדים. ובמילים אחרות, עם הכישרון המבורך שלו, הניסיון, המסירות ומשמעת הברזל בעבודה, הוא לא היה צריך לחכות כל-כך הרבה זמן עד לפריצה שהגיעה סוף-סוף ב"ביקור התזמורת" לפני שלוש שנים - תפקידו הראשי הראשון בקולנוע, שעליו זכה בפרס הקולנוע האירופי ובפרס אופיר.
גבאי, מצדו, דווקא רואה בכשל האישיותי שהוא סוחב מקור לגאווה. "לגאוותי", הוא אומר, "אף פעם לא מרפקתי בשביל תפקיד".
למה אתה רואה במרפקנות תכונה שלילית?
"כי לדחוף אחרים זה לא אני, אבל בהחלט נאבקתי על תפקידים. אני לא יוזם מספיק, ועל זה אני בא לעצמי בטענות. יש לי פנטזיה לכתוב, להרים דברים, לתפור סדרה או סרט. מהבחינה הזאת אני יכול להשתפר".
כתבת פעם?
"פינטזתי על זה. אולי כי לא היה לי זמן".
ולביים?
"לא נראה לי אטרקטיבי. אולי כשאתחיל לביים זה ימצא חן בעיניי".
אתה סוגר את עצמך במודע בתחום של משחק בלבד?
"אולי זה בא מתוך פחד ואולי מעצלות, אבל אני כל-כך נמשך למשחק, מוצא בו מקום לביטוי, לגיוון, לעומק, ותמיד קורים דברים וממלאים לי את לוח הזמנים".
נשמע כמו תירוץ נוח.
"נוח זה לא. המשחק מביא לי את הריגוש שאני מחפש. תראי, תמיד היה לי נוח במסגרות, שאחרים פעלו בשבילי ואני התמקדתי בתחום שבו אני טוב. הפן החומרי-ניהולי-מסחרי הוא לא השפה שלי. אשתי אומרת לי את אותם הדברים שאת אומרת, שאני צריך להיפתח. השיחה בינינו עכשיו מעוררת אותי לפעול".
התחלתם לעבוד על העונה השנייה של "פולישוק"?
"עוד אין עבודה של ממש, אבל יש דיבור. שמוליק הספרי כותב כמה פרקים לקשת, שיופקו על-ידי אולפני הרצליה. אני מאמין שזה יקרה, כי צריך להיות מטומטם לפספס כזאת הצלחה".
חשבת שהסדרה תהפוך לכזה להיט?
"לא. אבל גם לא האמנתי ש'ביקור התזמורת' יהיה יותר מסרט פסטיבלים שהמבקרים יעריכו, והוא זכה לאהבת הקהל".
הגעת ל"פולישוק" במקרה, אחרי שביקשו ממך להיות מחליף עשרה ימים לפני תחילת הצילומים.
"מנשה נוי לא רצה את התפקיד".
ולא היה אכפת לך להיות הריבאונד?
"ראיתי את החומר, שמוליק הוא הרי כותב נפלא שלא יצא לי לעבוד איתו אף פעם קודם. בקאסט היו גם גיא לואל וחנה אזולאי-הספרי, הכול הריח לי טוב - אז הסכמתי. בלי אגו. עשו לי אודישן מצחיק, וזהו. תקופת הצילומים הייתה מטורפת. קמתי בחמש וחצי בבוקר כדי להצטלם, ושיחקתי בלילות בתיאטרון. בנסיעה במונית הייתי לומד טקסטים, ואני טיפוס כל-כך קפדן שזה הכניס אותי ללחץ עצום. שמוליק כל הזמן הרגיע אותי ואמר שזה בסדר. כמו שזה נפל עליי, ככה התפקיד הציבורי נפל על פולישוק".
תזמון העלייה לאוויר של הסדרה היה פנטסטי.
"בדיוק מונתה ממשלה, וכולם אוהבים לצחוק על פוליטיקאים. זה הפך לקאלט, אבל עד שזה קרה, הסדרה ישבה על המדפים יותר משמונה חודשים כי מישהו בזכיינית קיבל רגליים קרות עד שמנהלי התוכן התחלפו והחליטו להוציא את זה ולשבץ אחרי 'כוכב נולד'".
יחלפו יותר משנתיים עד שהעונה השנייה תעלה לאוויר. לא מתסכל?
"בארץ קורים דברים משונים. במקום לצלם ולכתוב בו זמנית, יוצרים מרווחים גדולים כאלה".
בעקבות "פולישוק" יכולת להשתלב בקלות כטלנט של אחת הזכייניות.
"הייתי רוצה שזה יקרה, אבל לא להיות מחויב רק לחוזה בטלוויזיה. אני רוצה לשמור על המקום שלי בתיאטרון, כי זה בריא לגוף ולנפש, חלק אינטגרלי מההוויה שלי. לא הייתי רוצה לעשות רק טלוויזיה".
על אף שבטלוויזיה יכולת להתפרנס טוב יותר.
"שלא תטעי. גם בטלוויזיה לא שופכים עליך כסף. אם מישהו חושב להסתמך רק עליה, הוא יגיע מהר מאוד למסקנה שבתיאטרון מרוויחים לא פחות. מה שכן, הפרסום גדול יותר".
שלא לדבר על הפרסום בקולנוע, בעיקר בסרטים שנמכרים לחו"ל.
"לאורך כל השנים הייתה לי האופציה לשחק בחו"ל. גילו אותי שם הרבה לפי שנתנו לי את ההזדמנויות הגדולות בארץ. עשיתי את 'רמבו 3', 'לגנוב את השמיים', 'המרגל הבלתי אפשרי'. אחרי 'רמבו 3' הייתי בתנופה, ואפילו ניסיתי להשיג סוכנות בארצות הברית, מה שלא היה קל, כי סוכנים רוצים שתחיה שם. מפיק ישראלי שגר בלוס אנג'לס עזר לי להגיע לקאסטינג דיירקטור, אבל זה לא עבד. ב-1989 אי-אפשר היה לשלוח אודישנים באינטרנט, הייתי בהליך גירושין והיו לי ילדים קטנים, אז מגורים בארצות הברית לא באו בחשבון. אם היה משהו ספציפי הייתי הולך ברצון, אבל כל השנים התיאטרון היה המרכז שלי. מה גם שבמשך תקופה ארוכה טלוויזיה וקולנוע נחשבו בעינינו לז'אנר נחות ולא מפותח".
אז השיקול לא היה רק תרבותי, אלא גם כלכלי.
"הצד הכלכלי היה שיקול רציני בלי ספק. לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת בבית ולחכות לאודישנים. מצד שני, כשהציעו לי לקבל קביעות בתיאטרון, לא הסכמתי. התחלתי את הקריירה שלי אצל עדנה שביט ומייקל אלפרדס, שניים מהאורים והתומים של התיאטרון בארץ, שעבדו ממקום מאוד אידיאולוגי. זה הגיע למצב שהייתה הצגה שלא אהבתי, והייתה לי החוצפה בגיל 25 להגיד לעצמי, בשביל זה באתי להיות שחקן? ויתרתי על הכול, וישבתי בבית שלושה חודשים עד שעשיתי טובה וחזרתי. אבל זה היה בתקופה שהבחירות שלי היו רק אמנותיות, ופחות תלויות בפרנסה".
גם במהלך השנים הבאות - בחאן, בקאמרי, בהבימה ובבאר שבע - הפרנסה לא הייתה השיקול הראשון.
"החופש האמנותי היה לי חשוב יותר".
מתי הפרנסה הפכה לפקטור?
"תמיד הייתי מבוקש, אז טפו-טפו-טפו לא הייתי מוטרד מחרדה קיומית. היה לי סוכן בתיאטרון, ייצוג 1, שעד היום הם חברים טובים שלי למרות שאנחנו כבר לא עובדים יחד".
למה ויתרת על סוכן?
"כי כשאתה מבוקש ורצוי הוא אולי יכול להוציא תנאים יותר טובים, הכול תלוי במידת כישרונו והשפעתו, אבל אם אף אחד לא רוצה אותך, הוא לא יכול לסדר לך עבודה".
לא היו לך תקופות יובש?
"לא היו. יכול להיות שהביטחון הכלכלי שהרגשתי נבע מהביקוש. יכולתי להגיד לא לדברים שלא נראו לי. זה לא בא מזלזול בעבודה ובפרנסה. אני אסיר תודה ונאמן לעבודה שלי. נדדתי בין תיאטראות עד שהגעתי לציפי פינס לפני 14 שנים בבאר שבע. היא יודעת להעריך כישרון ועבודה קשה".
עם מי אתה מתייעץ?
"בעיקר עם עצמי. עם השנים אני מקשיב יותר מדי לאחרים ופחות לעצמי. לפעמים אני אומר, 'אתה צריך לעשות את זה', כי אני פחות עסוק".
למרות הפרופיל הגבוה של ההצגות שלך, השתתפת גם בהפקות מסחריות.
"ונהניתי לעשות אותן ולפתוח את המנעד. 'פיטר פן' ו'אוליבר' לא היו מסחריים פרופר, אלא חומרים טובים. 'זוג פתוח' ו'זוג גרוש' עשיתי כי החומרים היו טובים, פסטיגלים לא".
למה, בעצם?
"אני לא אוהב לעשות את זה ולא אוהב לראות את זה. זה לא אני".
זה כסף.
"נכון. אבל אני לא רוצה. מצד שני, אני משתתף עכשיו ב'הדוד וניה' וב'תנאים של חיבה', שהוא פחות קלאסי וקומי, בתפקיד שלישי בגודלו, ואני מאוד נהנה".
אתה דבק בתיאטרון על אף שההכנסה נמוכה יחסית.
"אני מתפרנס היטב".
אתה מנהל את המשא ומתן בעצמך?
"עד לא מזמן עשו את זה בשבילי, אבל עוד בצעירותי הערכתי את עצמי מספיק גבוה והייתי מעורב".
השכלת לחסוך במהלך הקריירה?
"אני לומד לעשות את זה ומשתדל לחסוך. אני מצטער שלא עשיתי את זה בגיל צעיר יותר. יש לי איזושהי פנסיה וחסכונות, אבל לא מספיק טוב. אם היה לי אז יותר שכל, היום הייתי יותר שקט".
אתה מוטרד מהיום שבו לא תוכל לעבוד.
"באיזשהו מקום כן. אני חושב על זה, כי בכל זאת אתה מתבגר. יש לי בית משלי, בסיס, חסכונות. יש לי חמישה ילדים - שלושה מפרנסים את עצמם, ושניים קטנים. כשאתה יותר צעיר אז לא נורא אם יהיו כמה שנים בלי עבודה. היום זה אחרת. יש לי מקום עבודה שאני לא מוכן להפסיד בשביל הרפתקה בחו"ל".