זה פרובינציאלי, זה קטנוני וזה לא רלוונטי, אבל קשה לדבר על "סרט לבן" של מיכאל הנקה בלי לחשוב על המתחרה הישראלי שלו, "עג'מי". מה הופך את "סרט לבן", ולא את "עג'מי", למועמד המוביל כרגע בקטגוריית הסרט הזר באוסקר? ובכלל, מה הופך אותו למוערך כל-כך על-ידי המבקרים, לזוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן? האם אלו רק הקומפוזיציות המרהיבות בשחור-לבן, או שהנקה מנסח שם גם אמירה על אודות הטבע האנושי ומקורות הרוע?
עלילת הסרט מתרחשת בכפר בצפון-גרמניה, בשנה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כמו אירופה שלפני המלחמה, גם הכפר שלנו נראה שקט על-פני השטח, אבל בעצם נמצא על סף התפרצות. חיי הקהילה השלווים לכאורה מסתירים את יחסי השליטה המעוותים בתוכה: הברון ששולט באדמות ובפרנסת האיכרים, ההורים שמתעללים בילדיהם מאחורי דלתות סגורות. הקהילה כולה מתקיימת תחת דיכוי, בושה ואשמה. בעלי הסמכות בה (הכומר, הרופא) הם למעשה מפלצות בתחפושת, והגיבור הטוב, המחנך, הוא חסר אונים.
שורת תאונות מסתוריות
את הצביעות וההדחקה בכפר, ממחיש הנקה באמצעות הכנסייה וטקסיה: הקהילה מתאספת שם בסדר מופתי, סביב הילדים ששרים כמקהלת מלאכים והכומר שמחלק את לחם הקודש ככפרה על החטאים. אותו הכומר כופה על ילדיו ללכת עם סרט לבן קשור לידיהם ובשיערם, סרט לבן שמסמל תמימות וטוהר שהילדים צריכים לשאוף אליהם. הוא מאמין שילדיו חוטאים חטא חמור אם הם מאוננים, מאחרים לחזור הביתה אחרי הלימודים, או מדברים בקול רם.
האידיליה המדומה מתחילה להתערער כששורה של תאונות מסתוריות פוקדת את תושבי הכפר. המורה בבית הספר, שהוא גם המספר, מתחיל לחשוד בתלמידיו, חבורת ילדים תמימים למראה בהנהגת בתו המתבגרת של הכומר, שנוהגים להופיע באזור התאונה כאילו במקרה. האם הם אלה שפוגעים בתושבי העיירה, גברים, נשים ואפילו ילדים קטנים? ואם כן, מדוע?
מדובר בסרט קשה לצפייה. מלבד היותו ארוך ואטי, "סרט לבן" מכיל גם שפע של סצנות קשות. את ההתעללות הפיזית, כמו ב"משחקי שעשוע", לא רואים על המסך, אבל לא חסרים רגעים של התעללות רגשית ומעשים מחרידים. את פרס הסצנה המזעזעת ביותר בסרט (ואחת המזעזעות בקולנוע בכלל) הייתי מעניקה לסצנה שבה רופא הכפר מטפל בקארלי, ילד פצוע שסובל מפיגור שכלי.
רחוק מ"עג'מי"
על פניו, "עג'מי" ו"סרט לבן" מגיעים משתי מסורות קולנועיות שונות לחלוטין. הראשון ריאליסטי, האחרון מסוגנן באופן קיצוני. הראשון דינמי והשני סטטי עד קיפאון. זה ספונטני וזה מוקפד, זה הולך בעקבות הדמויות וזה ממסגר אותן בקווים נוקשים. אבל אם רוצים, אפשר למצוא דמיון מסוים, גם אם קלוש, בין השניים. "סרט לבן" וגם "עג'מי" מתארים סביבה של אלימות ופחד, שאין בה סמכות ראויה, ומי שגדל בתוכה מידרדר בעצמו למעשים אסורים.
אלא שבניגוד ל"סרט לבן", "עג'מי" באמת מצליח להמחיש את תהליך ההידרדרות הזה, את תחושת חוסר האונים וחוסר הברירה שמובילה אליו.
סרטו של הנקה לא ממחיש שום תהליך. הוא אפילו לא מנסה. מהו המקור לאלימות? מה איפשר את קיומה? מה הוביל לפאשיזם שצמח שנים ספורות מאוחר יותר בגרמניה? לא נראה שהנקה מתעניין בשאלות הללו. "סרט לבן" נותר אוסף של פריימים יפהפיים וסצנות מעוררות חלחלה. וכמו "מחבואים" ו"משחקי שעשוע" ו"המורה לפסנתר", הוא מבוסס על הנחת יסוד פשוטה ולא מנומקת - יצר לב האדם רע מנעוריו.
מעבר לקומפוזיציות המרהיבות בשחור-לבן, לא מצאתי אמירה גדולה על דת או חוסר צדק חברתי או יחסי הורים וילדים. מצאתי תרגיל סגנוני בסאדיזם, ואני מעדיפה את ההומניזם של "עג'מי".
התרחקו מ:
"ניו-יורק אני אוהב אותך"
ניו-יורק אני אוהב אותך, אבל את מדכאת אותי. במיוחד כשבמאים בעלי שם (מירה נאיר, איוון אטל, פאטי אקין ואלן יוז בין השאר) יוצרים סביבך אוסף סרטי סטודנטים, שנה א' במכללת הקלישאות.
"מפריז באהבה"
זה שבוע רע לערים אייקוניות בקולנוע. למרות ההופעה המטורללת של ג'ון טרבולטה וכמה קטעי אקשן חביבים, "מפריז באהבה" הוא סרט נוסחה כה נוסחתי, עד שנדמה שנכתב לא על-ידי לוק בסון, אלא על-ידי תוכנת מחשב במעבדת המחשבים של מכללת הקלישאות.