1. התמונה הולכת ומתבהרת. הקמפיין המגוחך של איל ברקוביץ' נכשל. במקומו נקבל כאן כמאמן הנבחרת, ככל הנראה, את רוברטו דונאדוני.
קודם כל ולפני הכל, חייבים להגיד שמדובר במהלך מצוין של אבי לוזון. שני המינויים האחרונים לתפקיד הזה התרחשו אחרי מחשבה שהתחפרה עמוק בתוך הקופסא: גרנט וקשטן. שניים שהשיגו אפס עגול בכדורגל האירופי באותה עת, אבל השיגו הכל בכדורגל המקומי הגמדי, וכאות הוקרה על כך קיבלו את הכס. הכי "הגיע להם". בחרו אותם תחת אותו היגיון שבו בוחרים בישראל נשיא. הם היו האנשים הכי מתאימים ליהנות מההטבה שכוללת שכר של 300-250 אלף דולר נטו עבור מעט מאוד ימי עבודה שנתיים.
לפניהם היה כאן ריצ'ארד מולר נילסן. גם זה היה מינוי לא נכון - פנסיונר בסוף הקריירה, שבא להשתזף על חוף הים בהרצליה, ותוך כדי לשמן עוד קצת את מענק הפרישה שלו. בין לבין הוא ניסה ללמד את הילידים שאסור לתפוס עם הידיים בתוך הרחבה. הכדורגלן הישראלי אמנם מפגר אחרי עמיתיו האירופיים, אבל גם אצלנו הבינו כבר אז את ההבדל בין כדורגל לכדוריד.
דונאדוני הוא מינוי מדויק וראוי. סוף סוף מגיע לכאן מאמן עם שאיפות אמיתיות. הוא רק בן 46. עדיין לא השיג דברים גדולים בקריירת האימון שלו. הוא לא יכול להרשות לעצמו כישלון כאן בישראל, שיכול לסגור עבורו את הדלתות בליגות של הגדולים. לכן, בניגוד לגרנט וקשטן, הוא לא יעסוק בהישרדות וכנראה לא יאכיל אותנו בשקרים ודמגוגיות שתיקו בלטביה או במלטה זאת תוצאה מכובדת. חפיפניקיות לא תהיה כאן.
2. השאלה היא למה דווקא דונאדוני הוא האיש המתאים להוציא אחרי 42 שנה את העגלה הצולעת מהבוץ. העובדה שהוא היה שחקן גדול איננה רלוונטית. שחקני-על לא תמיד הופכים למאמני-על, ולא היינו צריכים את העונה של מתיאוס בנתניה כדי להבין את זה. אבל דונאדוני הוא סיפור אחר. מדובר על מי שבמשך שנתיים (2006-2008) אימן את נבחרת איטליה, שהיסטורית היא מעצמת הכדורגל השנייה בגודלה בעולם אחרי ברזיל. הוא עשה איתה קמפיין מוקדמות יורו יוצא מהכלל (העפיל מהמקום הראשון, עם צבירת נקודות של 80%, מבית ששיחקו בו צרפת, סקוטלנד, אוקראינה וליטא). ביורו 2008 הוא הגיע לרבע הגמר, שם הפסיד (בפנדלים) לספרד. לא בושה להפסיד לספרד של יורו 2008. למעשה הוא היחיד שהעמיד נבחרת שלא נכנעה לספרד ולא ספגה מולה.
יהיו שינפנפו בעובדה שדונאדוני לא עשה שום דבר ראוי לציון בקבוצות שאימן - לצ'ה, ליבורנו, גנואה, ונאפולי (ממנה פוטר העונה). זה נכון, אבל להביא מאמן שנחשב לדרג ב' באירופה לנבחרת ישראל, זה עדיין יותר טוב מלהמשיך את ההתחפרות בדרגים ד', ה' ודרומה מכך, שלא הביאו אותנו לכלום. במסגרת האפשרויות שעומדות בפני ההתאחדות, דונאדוני זה הכי טוב שיש. קאפלו, מוריניו ופרגוסון בשלב זה של הקריירה שלהם לא יושבים ליד הטלפון ומחכים לצלצול של לוזון.
3. שאלת השכר הצפוי של המאמן - כ-2.5 מיליון אירו לשנה, עולה בכל מיני מקומות בימים האחרונים. יש כאלו שטוענים שמדובר בבזבוז של כספי ציבור, כי גם ככה לא נגיע לשומקום. כי אנחנו כלום ושום דבר.
עד כאן הטענה השטחית. עכשיו נעבור לעובדות: מי שמשקיע כסף בכדורגל בדרך כלל קוצר את הפירות. בדרום קוריאה השקיעו בחוס הידינק, מאמן שבכלל לא שייך לרמה של הכדורגל במדינה הזאת, והגיעו עד חצי גמר המונדיאל. אוסטרליה, זאת שאלי אוחנה עשה ממנה צחוק בשנות ה-80', הביאה גם היא את הידינק והגיעה לשמינית גמר המונדיאל. להשקיע 2.5 מיליון אירו בעונה למאמן בכיר, זה להשקיע כסף בכדורגל. תמיד אנחנו מפנטזים על היום שבו יהיה יותר כסף בספורט בישראל, שיאפשר לנו להתקדם. ואם בקמפיין הזה מסתמנת הכנסה יפה להתאחדות (ההכנסות מזכויות שידור לחו"ל), למה להשליך אותו לפח? מאמן אירופי טוב ורעב נראה כמו השקעה טובה ונכונה.
4. גם אם לא נעפיל בסופו של דבר ליורו 2012, נוכל להיות רגועים במובן אחד: נדע שעשינו את המקסימום. הכלל הידוע בחיים הוא שעדיף לנסות ולהיכשל, מלא לנסות בכלל.