מאת ד"ר דפנה פפר, כלכלנית, המרכז ללימודים אקדמיים
ההתאוששות בבורסה ב-2009 הסיטה את תשומת הלב מקריסת חברות רבות שהפכו לשלדים עם הון שלילי, חובות אבודים ומלאי קרקעות בעייתי במולדובה, רומניה או קזחסטן.
בפברואר 2010 נראה שהבעיות בחברות בקשיים רחוקות מפיתרון והמשקיעים ממשיכים לצבור הפסדים.
לדוגמא: בעלי האג"ח של פולאר שבשליטת זיל פלדמן ובניהול אורי שני, מתקשים להבין איך יקבלו 95 מיליון שקל בעוד כחודש. פולאר אינה היחידה, כמוה יש עוד עשרות חברות שמתנדנדות בין גסיסה הנשמה חיפוש הסדרי חוב או מחילת חובות. לחלקם יש מכנה משותף השקעה בנדל"ן במזרח אירופה. לכולן יש בעיה משותפת ניהול כושל של סיכונים.
ניתן למיין את הסיכון בשלדים לפי תשואות האג"ח שלהם. בפולאר התשואה לפדיון "רק" 22%. יש שמאמינים שזיל פלדמן יפרע או יגיע להסדר אחרת התשואה הייתה 89% כבחברות אחרות בהן אבדה האמונה.
אפריקה ישראל הספיקה?
אצל חלק מהשלדים עם תשואות מפחידות איננו שומעים את קול זעקת המשקיעים שאמורים לבכות על מר גורלם. מסתבר שקול ענות חלושה נובע מכך שחלק גדול מהאג"ח מוחזק ע"י גופים מוסדיים.
מי שהאמין שאחרי הפגנת הכוח בהסדר החוב של אפריקה ישראל נזכה לראות גופים מוסדיים אגרסיביים בהגנה על הציבור מתאכזב. אפריקה הייתה קונצרט תקשורתי עם נאומים חוצבי להבות על " הגנת הציבור וכספו כתפקיד של מוסדיים אחראיים" בעוד שאצל פולאר או סובריין נכסים ואחרות שוררת שתיקה.
מי שנתן כסף ציבורי לסובריין נכסים אמור לתקוף בכל כיוון אפשרי ולנסות לחלץ כמה שיותר כסף אך המציאות שונה. ייתכן שבסובריין ההתעניינות מועטה, היקף האג"ח זניח יחסית לאפריקה ולכן המוסדיים מעט צועקים ולא מאיימים.
כמות השלדים באחד העם גדולה. חלקם ניצודו ע"י סוחרי שלדים ממולחים כנפתלי מנדלוביץ', מוטי מנשה ואחרים גוססים וממתינים לצייד שיגאל אותם מייסוריהם. במקביל זעקות המוסדיים כאמור הולכות ודועכות.
שכר ועונש
בבורסה שלנו המושג "שכר ועונש" בקושי מתקיים. המנהלים שהנפיקו מרפאת שיניים כטי.אר. די לציבור ובמקום לעסוק בשתלי שיניים עשו עסקאות מט"ח כושלות חייבים להיענש על ניהול קטסטרופאלי. במקום עונש מנדלוביץ' יצוק תוכן ושיניים לחברה והמנהלים יחפשו עיסוק אחר.
את העונש האמיתי ישלם כמובן הציבור באמצעות המוסדיים שהנפיקו וקנו טי. אר. די בכסף מלא ויקבלו פרוטה וחצי במקרה הטוב.
המוסדיים במדינה מתוקנת היו צריכים לנקוט בכל הליך משפטי כלכלי פלילי כנגד המנהלים שהשמידו כסף ציבורי. רשות ניירות ערך הייתה יכולה לדאוג להקמת קרן למימון תביעות במקרים ברורים של רשלנות בשל השקעות מחרידות ללא הבנה בסיסית בכלכלה, תוך נטילת סיכונים על גבול הפזיזות ובמקרים רבים בניגוד לאופי הפעילות המובהק של החברות.
אסור שמי שמחק מאות מיליונים יחזור לחייו הרגילים ללא ענישה מרתיעה. מפולות 82, 92, 2000 לימדונו שכשאין עונש המנהלים לא יירתעו, כפי שאירע ב 2006-2007, מהשקעות נדל"ן מפוקפקות בגאורגיה ובאוקראינה.
איני מצפה מכל מנהל להיות באיכותו של אלי הורוביץ ולדעת לתמחר סיכונים כהלכה. אבל המנהלים שלא הבינו את המינימום הנדרש כמו להבדיל בין קרקע חקלאית לקרקע מאושרת לבנייה ונטלו הימור חייבים להיענש.
אם ב- 2010 לא נראה ענישה ממשית, בולטת, רועשת, נדע שוב שאין דין ואין דיין בשוק ההון. צחנת השלדים פוגמת בבורסה. בואו לא נסתכל על 2009-2010 כעוד שנתון של קריסות בהם מעטים בלבד, אם בכלל, נתנו את הדין על בזבוז כסף ציבורי. הגיע העת להבין שעל ניהול כושל נענשים.
ד"ר דפנה פפר, כלכלנית, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה