בין סקוט בראון לאמט בראוןבשנת 2010 חזו הבוחרים בניצחונו המשכנע אך הבלתי צפוי של סקוט בראון בבחירות המיוחדות למילוי כסא הסנאט של טד קנדי - כסא עליו ישבו בני משפחת קנדי מאז 1952 (הראשון מביניהם היה ג'ון). הרפובליקאים צהלו, כשהם מאמינים שבזכות הניצחון הזה הם הצליחו להחזיר לעצמם את השליטה בסנאט, כשעכשיו יחסי הכוחות בו הם "רק" 59 לעומת 41, לרעתם.
מה שמסביר את החשבון המוזר הזה הוא האקלים הפוליטי באמריקה, שהפך לפלגני ביותר ברבע המאה שחלפה בין הסרט שיצא לאקרנים ב-1985 ובין הבחירות המיוחדות מ-2010. הפוליטיקה המפלגתית הובילה לחסם חקיקתי בלתי נגמר, שהופך העברת חוקים חשובים לבלתי אפשרית למעשה, אלא אם אחד הצדדים מצליח להשיג את הרוב העצום של 60 סנאטורים, שמאפשר למנוע את תופעת הפיליבסטר.
משמעות המילה פיליבסטר בהולנדית היא פיראט. בסנאט, משמעות הביטוי היא שכל סנאטור יכול להביע את התנגדותו להצעת חוק - וזאת במשך זמן בלתי מוגבל - עד שהמפלגה שהציעה אותו תגנוז או תשנה אותו. מנקודת ראותו של הציבור, הפיליבסטר אכן דומה לכאורה לפיראטיות חקיקתית. הצעות טובות מוחזקות כבנות ערובה ולבסוף מוכרעות על ידי חברי סנאט סרבניים.
אך לאמיתו של דבר, כמה וכמה פיליבסטרים (אמיתיים או כאלה שהסתכמו רק באיום) סיכלו בעבר התנהגות פיסקאלית בלתי אחראית, ומנעו ממדינות שונות לקבל מתנות יוקרתיות שהוחבאו בהצעות חוק שונות. בכל מקרה, אפשר פשוט למנוע את כל זה אם מגיעים לשישים הקולות המונעים, כאמור, פיליבסטר ומאפשרים הבאת הצעת חוק להצבעה מיידית.
עם היבחרו של סקוט בראון, איבדו הדמוקרטים את הקול ה-60 שלהם בסנאט. התוצאה היא שנראה כי יוזמות חד צדדיות רבות, ובראשן הרפורמה במערכת הבריאות, צפויות להימחץ תחת משקל הפיליבסטר הרפובליקאי. כעת דמוקרטים רבים חוששים שסדר היום המהפכני שלהם לא ישרוד. יתרה מזאת, הם חוששים לעתיד הקריירות הפוליטיות שלהם, כשהמסר שמעבירים אליהם המצביעים הופך מטיפות לזרם שמזכיר יותר את מפליי הניאגרה.
חקיקה תחת השפעה
עם זאת, הנשיא ברק אובמה - שהדגים שוב את הכישורים הרטוריים היוצאים מגדר הרגיל שלו בנאום "מצב האומה" שנשא בחודש שעבר - ממשיך לשדר עסקים כרגיל. בנאומו הארכני (שהיה אחד הארוכים שנשא אי פעם נשיא אמריקני) הוא לא הציע שום דבר חדש, אלא חזר על מחויבותו לכבוש את פסגות הטיפול הרפואי, החינוך והסביבה. את הררי הגירעון האורבים לו בתהליך הוא לא הזכיר.
אובמה קרא למשוכנעים לצעוד עימו ולהגשים את שאיפותיהם, אך הנאום שלו לא הציע כמעט אף רגע של בחינה עצמית, אף לא רגע אחד של חרטה. הרגע היחיד שבו הודה בטעות כלשהי היה כאשר קונן על כך שמטרות הרפורמה בבריאות לא נוסחו בבהירות הראויה.
אבל זה היה הנאום ה-29 של הנשיא שהוקדש לנושא זה, כך שנראה שהבעיה איננה בהירותה של הרפורמה, אלא התוכן שלה. הבעיה היא לא שהאמריקנים אינם מבינים אותה, אלא שהם פשוט לא מעוניינים בה.
כאן חשוב לציין שבניגוד לישראל ולדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות, שבהן ניתן פשוט לפטר את הממשלה, נשיא ארה"ב מקבל לידיו חוזה לארבע שנים, הניתן להארכה לתקופת כהונה נוספת. לכן, כאשר אובמה נבחר, וקיבל גם רוב דמוקרטי נוח בסנאט ובבית הנבחרים, נדמה היה שהוא יוכל לקדם בקלות יחסית מספר רפורמות.
אבל למרות שמערכת האיזונים והבלמים בארה"ב שונה מזו של מערכות פרלמנטריות אחרות, היא בהחלט קיימת. וכל נשיא שינסה להאביס את הבוחרים בכוח בתוכניות שכמעט מחצית מהם שונאים - בייחוד אם הוא צריך לשחד לשם כך את חברי מפלגתו שלו - ימצא תוך זמן קצר שגם הבוחרים יודעים למרוד.
האמת היא שלאמריקנים פשוט נמאס מתוכניות שאפתניות המוגשות בשפה מעורפלת, שבינן לבין הצעות החוק שבהן הן מגולמות אין כמעט דבר. כל זאת כשמספר קטן של מדינות זוכה בסכומי עתק, אך ורק כדי שנציגיהן יתמכו במדיניות כזו או אחרת. הדבר מקומם במיוחד לאור העובדה שממשלת ארה"ב מנסה להיחלץ כעת מהמיתון על ידי הדפסת עוד ועוד כסף.
הגירעון שובר כל שיא אפשרי, אבל החוק האחרון שעבר לפני שהתיישב סקוט בראון בכיסאו בסנאט, דווקא מאפשר לממשל להנפיק חובות נוספים בסך של עוד טריליון דולר. אם הנשיא באמת מנסה לחקות את ווינסטון צ'רצ'יל, אני מציע שהוא ינסה לעשות זאת באמצעות מדיניות אחראית יותר, ולא על ידי פראפרזה לביטוי המפורסם שלו, שמפיו של אובמה נשמע יותר כמו "מעולם לא חבה אומה אחת כל-כך הרבה לרבים כל-כך".
נדמה שחברי הקונגרס עסוקים כל הזמן בקמפיין הבא, ואכן הקמפיינים הפכו ליקרים באופן קיצוני. משמעות פסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון בארה"ב, לפיה כל ההגבלות הקיימות על מימון תאגידי לקמפיינים פוליטיים יוסרו, היא שהלחץ על המתמודדים לזכות בעוד ועוד מימון רק ילך ויגבר. קבוצות הלחץ והלוביסטים ימשיכו לשרוץ בוושינגטון הבירה ולהשפיע עליה, כשהיצירתיות שהם מגלים בהעברת דולרים ישירות לכיסי אנשי הקונגרס מאפילה גם על זו של טובי המתפלפלים בתלמוד. במצב עניינים אומלל כזה, האמריקנים כבר מתגעגעים לתקופה שבה הפוליטיקה הייתה "רק" בעיקר כסף.
להתעורר עכשיו או לעולם לא
מעט אחרי הגעתו לשנת 1955, מתחיל מרטי מקפליי להבחין שהוא נעלם באופן הדרגתי מתצלום המשפחה שלו, הוא מבין שהתערבותו במהלך ההיסטוריה הייתה הרסנית. אך הוא עוקב אחרי עצותיו של דוק' בראון, והופך לבסוף את גורל משפחתו לטוב יותר משהיה.
באופן דומה, גם לניצחונו של סקוט בראון הייתה השפעה חיובית מסוימת. בשבוע שעבר הודיע אובמה שיכנס דיון דו-מפלגתי בנושא רפורמת הבריאות, וזהו מהלך מבורך, גם אם מקורו באילוץ, ולא ברצון כן לכלול את כולם בדיון.
גם המפלגה הרפובליקנית צריכה להתחיל למצב את עצמה כמפלגה המקדמת אג'נדה ברורה. אפשר רק לקוות שהחשיפה התקשורתית הבלתי נגמרת של שרה פיילין, ויוזמות "מסיבות התה" היו רק אפיזודות חולפות. אסור לרפובליקאים להותיר את עתידם הפוליטי בכף ידה של פיילין. הפרחת סיסמאות וזריקת בוץ על היריבים הפוליטיים לעולם לא יוכלו לחליף מדיניות ברורה. לאמריקנים המאוכזבים מגיע סדר יום אלטרנטיבי ומוחשי.
אמריקה אינה יכולה לוותר על עצמה, והיא לא תעשה זאת. גם אם מנהיגיה צריכים לחזור באופן מטאפורי לעבר כדי ללמוד איך בנתה אז המדינה את כוחה הכלכלי, הצבאי, התרבותי והאידיאולוגי בעולם כולו, אני מאמין שהם ימצאו דרך. הם חייבים למצוא.
כפי שהעיר הסנאטור הדמוקרטי, אוואן ביי, "אם ניצחונו של סקוט בראון לא יהווה שעון מעורר שיעיר את המפלגה שלנו מתרדמתה, אנו עלולים כבר לא להתעורר לעולם". וגרוע מכך, אם הפוליטיקה הקטנונית תמשיך להקפיא את יכולתה של אמריקה לחדש, למשוך הון, לגייס מדענים ועוד משאבי אנוש הכרחיים, מנהיגיה יתעוררו יום אחד ויגלו ששאר העולם עקף אותם בסיבוב. אבל זה כבר סרט אחר.
