הבית
שער לבן, קטן, פתוח, ובהמשכו שביל, מפלס דרך מימין אל ביתם של גבריאלה וקנת מן, כשמשמאל אפשר לרדת לחדר נוסף, מרובה חלונות עץ, טובל בירוק. מול דלת הכניסה גרם מדרגות עץ פשוט למראה המוליך אל הקומה השנייה, ועל הקיר נשען ספסל קטן, מעץ כהה. הבית של פרופ' מן דק הגזרה, אנין, שקט וענייני כמוהו. הוא אמנם שוכן בלב פרבר היוקרה כפר שמריהו, אבל משדר את ההיפך: חום ביתי, פשטות וצניעות, עם טעם טוב בריהוט (שולחנות עתיקים בפינת האוכל ובקומת הסלון, לצד שתי כורסאות עור), בסגנון (שטיחים קלים מכתימים את הרצפה הבהירה, שולחן קטן ועליו אגרטל ובו זר נרקיסים), ובאמנות (יצירות ענק של האמן ערן שקין, האחת משרטטת באר ירושלמית ובשנייה משוטטות כבשים, ועוד "דברים שאספנו בנסיעות, בהודו, בדרום אמריקה").
על הדלפק החותם את המטבח (שבמעמקיו נמצא שולחן סבנטיז ישן, עגול, לבן ומקסים) קערות ובהן ציורי דגים ירקרקים. שלוש מדרגות יורדות לסלון המחולק לשניים: כוך גדול-ממדים ובו ספות שעונות אל הקיר ועליהן כריות רבות, ובחציו השני, זה עם הכורסאות, אפשר להביט החוצה דרך חלונות עץ גדולים. אין מסך טלוויזיה, וגם לא מערכת סטריאופונית. שקט שם. ומתבקש גם להרהר. מן מציין את המובן מאליו: "אנחנו גרים כאן מ-1980, ומאוד אוהבים את הבית".
ביוגרפיה
"נולדתי בפרבר של לוס אנג'לס, ווסטווד סנטה מוניקה, למשפחה מהמעמד הבינוני. אבי, אדוארד מן, היה עורך סרטים בהוליווד. 'איש הציפורים מאלקטרז' זה סרט שערך ואהב. עבד עם הבמאי פריץ לאנג. יול ברינר וברט לנקסטר ביקרו אצלו. ואני הלכתי איתו לבכורות. היה איש עם חזון ועין בוחנת, שצילם סרטי תעודה חברתיים. ליוויתי אותו מגיל 8, ראיתי איך אנשים חיים בתנאים לא טובים במרכז העיר. אמי, עקרת בית, כיום בת 95, עדיין שם. אני מדבר איתה מדי יום, היא מאוד נהנית משיחות בסקייפ. גם אחותי, פסיכולוגית כמו אשתי, חיה בארה"ב.
"בתיכון שיחקתי כדורסל, אבל הקולנוע מאוד משך אותי - לנסות ולתפוס את מהות החיים בתוך המצלמה. עשיתי סרט אחד. צילמתי שחורים שבאו מהדרום, מקסיקנים מהמערב ואינדיאנים, אנשים פשוטים שהביאו לוושינגטון די.סי, בקמפיין של מרטין לותר קינג, מסר של שינוי חברתי.
"אז כבר למדתי בברקלי. בימי הזוהר. בתקופה קצרה של התעוררות פוליטית ותרבותית אינטנסיבית, שהותירה בי את חותמה בתפיסה של זכויות אדם ואזרח. הייתי פעיל בארגון יהודי-ציוני שעשה למען יציאת יהודים מברית-המועצות. הפגנות. עצומות. מכתבים. הרצאות. ההורים רצו שאלמד 'משהו מוצלח' בביזנס, אני הייתי הבן שמחפש משמעות. למדתי סוציולוגיה ומשפטים".
משפטים ופוליטיקה
"בגיל 20 הבנתי שמשפטנים יכולים לתפוס עמדת כוח בכל סוגיה פוליטית וחברתית מתעוררת, ולי היה חשוב להשפיע. במקביל, עשיתי אמ.איי בסוציולוגיה. ב-71' התנדבתי בקיבוץ גבע, עבדתי קשה בבריכות הדגים מ-5 בבוקר, הרגשתי שאני לוקח חלק במשהו. הקיבוץ חיבר אותי לצד הסוציאלי-חברתי בישראל וגם לצד הציוני היפה. ביוני 73' באתי לסיים את התואר כאן. זכיתי לעזרתו של הדיקן, אהרן ברק, שעזר לי להיקלט בפקולטה בירושלים.
"הבעיה הפלסטינית עניינה אותי כבר אז, ויצרתי קשר עם שולמית אלוני. ב-74' נסעתי לקהיר וראיינתי סטודנטים מצריים ל'מעריב'. פגשתי אנשים שהאמינו שיש עתיד של ישראל לצד מצרים, ובשלום. באוקטובר נכחתי במצעד המצרי לציון 'ניצחונם'. כיהודי וכמי שמזדהה עם ישראל, חשתי תערובות של פחד, סקרנות וזהירות.
"את אשתי, גבי, הכרתי באוניברסיטה העברית ב-74'. היא למדה פסיכולוגיה. אבא שלה היה אדם מאוד מיוחד: קורט כנוביץ', פעיל בל"ע, שכתב והרצה על הפלסטינים ועל תנועות שלום. יקה. אינטלקטואל אמיתי. נקשרתי אליו מאוד.
"ב-77' הייתי בין המתנדבים הראשונים באגודה לזכויות האזרח. ארגנו הרצאות. גייסנו מתנדבים לתמוך בחקיקה. ואז חזרתי לארה"ב, לייל, לעשות דוקטורט בסוציולוגיה של המשפט על עבירות צווארון לבן".
למה צווארון לבן?
"זה פיצול שיש בי כל השנים: זכויות אזרח, שוויון בחברה ופעילות למען קבוצות מקופחות, לצד עניין בקבוצות בעלות כוח ושררה ואופן פעילותן, והבסיס הפוליטי-מוסרי-חברתי שלהן. הסקרנות שלי גרמה לי לעסוק בהגנה על זכויות של נחקרים ונתבעים במשפטים פליליים דווקא בעבירות הללו. אולי זה חוזר להורים שלי שהיו בביזנס ולהרגשה שלי כנער מול הפיצול בין העולם של המשאבים, הכוח הכלכלי והפוליטי, לעולם של האחר, המקופח.
"כעורך דין, וכסנגור ציבורי ראשי, למדתי שיש שוויון אירוני ביכולת של הרשות והשלטון לפגוע קשות בבני אדם ללא קשר למעמדם החברתי, ושהפגיעה בנפשו של אדם ובמשפחתו יכולה להיות לא פחות קשה לאנשים שיושבים גבוה. עניין אותי מאוד המפגש בין הכוח של השלטון לאדם בהווייתו, בין אם הוא ממגזר מיוחס ובין אם ממגזר מקופח. תמיד מצאתי עניין במתן עזרה לאלה וגם לאלה".
לא הכול פלילי
"אני טוען שבמשפט הישראלי חסר התחום המנהלי של סנקציות לא-פליליות רציניות. וכששוקלים מה לעשות בתיקים רבים של דיני חברות, מסים, ניירות ערך - הרשות ניצבת בפני השאלה: להגיש כתב אישום או לא לעשות כלום. זה יוצר אכיפת-יתר: נתבעים אנשים שלא צריך לתבוע; או תת-אכיפה: לא עושים דבר. התיקים הללו, שלא צריכים להיות פליליים, סותמים את המערכת. לו היו כלים יותר גמישים, במקרים רבים זה לא היה מגיע כלל למאסר.
"קשה להאמין כמה המשפט הישראלי מפגר בתחום. בעולם הגדול, בארה"ב, באנגליה, יש סנקציות מנהלתיות קשות שלא נושאות איתן סטיגמה של האשמה פלילית, ונקבעים קנסות בסכומים של מיליוני ועשרות מיליוני דולרים, שהנאשמים משלמים מכיסם לרשויות הרגולטוריות".
פרקטיקה ואקדמיה
"הייתי פרופסור באוניברסיטה, אבל היה לי חשוב להיות מעורב בצד הפרקטי של המשפט. ההוראה שלי תמיד יצאה מנקודת הנחה, שהמשפט זה מה שקורה בבית המשפט ולא מה שכתוב בפסקי-דין, ויש מרחק גדול בין מה שצריך לקרות לאדם לבין מה שקורה לו בפועל.
"תיק משמעותי? באמצע שנות ה-80 טיפלתי יחד עם משה הכהן, כיום שופט מחוזי בירושלים, בתיק של אדם שהורשע בפריצות. לקחתי את זה לעליון בטענה שלא ייתכן שאדם יעמוד למשפט, יורשע ויישלח למאסר - כשהוא לא מיוצג. השופט דב לוין כתב שם, 10 שנים לפני הקמת הסנגוריה הציבורית, שאכן צריך לבטל את ההרשעה והגיע הזמן לטפל בבעיית היעדר הייצוג לנאשמים במשפטים פליליים.
"אחר-כך הבאתי לפקולטה, לסמינריון בנושא ההליך הפלילי, את עמוס ברנס, שיספר על מה שנראה לו כהרשעת שווא. לא ידעתי שכעבור 15 שנה ייוצג ע"י הסנגוריה הציבורית במשפט חוזר שבו יזוכה. מאוד עניינה אותי שאלת הרשעת השווא: מה קורה לאדם שהורשע על לא עוול בכפו - איך ההליך יכול להיכשל אם הייצוג לא טוב. אז החלטתי לפתוח קליניקה בפקולטה, הראשונה בישראל שבה עו"ד במשרה מלאה ליווה סטודנטים בייצוג בתיקים אמיתיים בבית המשפט. זו החממה שבה ניסחנו לאט-לאט את ההצעה לסנגוריה ציבורית".
הסנגוריה הציבורית
"כשהסנגוריה הוקמה - החקיקה עברה ב-95', משרד ראשון ב-96' - מחצית מהנאשמים בישראל לא היו מיוצגים; היום 95% מהם מיוצגים. 80% מהקטינים לא היו מיוצגים; היום 100% מיוצגים. 80% מהעצורים, לפני הגשת כתב אישום, לא היו מיוצגים; כיום 90% מהם מיוצגים. יש במערכת 100 סנגורים במשרה מלאה ומערכת היררכית של ניהול ובקרה ופיקוח על סנגורים. ולא פחות חשוב: איכות הייצוג עלתה".
העליון תחת מתקפה
"בית המשפט העליון במתקפה קשה מאוד. מערכת המשפט מצילה את החברה הישראלית מהידרדרות בנושאים רבים, וההגנה על שופטים וטוהר ההליך צריכה לעמוד כשאיפה מרכזית של מנהיגינו הפוליטיים. בלי המערכת הזו אנחנו אבודים".
סוד ההצלחה
"אני מצליח אם הבנתי מה מטריד את מי שעומד מולי. אני מנסה להבין מה השאלה שהצד השני שואל אותי, מה מעניין אותו באמת. אני מנסה להרגיש, להתמקד ולהבין מה הראש שלו. לא להיות פורמליסט, אלא מישהו שמנסה לגעת בציפור הנפש של מי שמולו. זה הצד ההומניסטי שבי. למשל, במשפטי צווארון לבן יש הרבה חוקים מורכבים, ולעיתים קרובות מה שמעניין את השופט והפרקליט זה תום הלב של האדם שאתה מייצג, ולא הפרוצדורות והכללים. ולכן, צריך תקשורת של עין בעין. כשאני מצליח - זה בגלל הקשר האנושי".
סדר יום
"קם בין 5 ל-6 בבוקר. מגיע למשרד בין 8 ל-9. בין לבין, מנסה להתעמל. הולך לים, וחזרה. דואג לאכול טוב בבוקר. נשאר עד 8-9 בערב. יומיים עד שלושה בבתי המשפט בירושלים, בנצרת, בחיפה. פגישות עם לקוחות. דיונים עם עורכי דין אחרים במשרד שעובדים על קייסים. לומד הרבה חומר לחקירה, עושה סינתזה, משווה אמירות, סתירות, זוויות שונות. הרבה עבודה עם חומר גולמי שצריך לעבד, כמו חמרה".
קריאה
"גמרתי לאחרונה שלושה ספרים, ספרות אנגלית קלאסית, מידל מארצ', גאווה ודעה קדומה והמסע להודו. אני מקשיב להם באייפוד. זו הדרך היחידה לעבוד 12 שעות ביום, ולקרוא. ההנאה בלתי מוגבלת. תענוג גדול שמזין את נפשי בצורה שקשה לי לתאר. אני מקדיש לכך 14 שעות בשבוע. מידל מארצ' הוא ארוך מאוד - בערך 20 שעות. רובינזון קרוזו - 12. אני מאוכזב שבאודיו יש כל-כך מעט ספרות מקור ישראלית".
אם לא הייתי עורך דין
"אם לא הייתי עורך דין, ללא ספק הייתי מפיק סרטים. אוהב מאוד סרטים תיעודיים. פסטיבל דוק-אביב. הבן שלי דניאל עושה סרטים. קפץ דור".
רזומה
אישי: פרופ' קנת מן (63) נולד בלוס אנג'לס ומתגורר בכפר שמריהו. נשוי לגבריאלה, פסיכולוגית, אב לשלושה בנים, איתמר והתאומים דניאל ואיתן
מסלול מקצועי: מייסד הסנגוריה הציבורית והסנגור הציבורי הארצי הראשון. מתמחה בהגנה על עברייני צווארון לבן. בעל תואר שני בסוציולוגיה ותואר במשפטים מאוניברסיטת ברקלי ודוקטורט מאוניברסיטת ייל. שימש כמרצה בייל ובראטגרס. פרופסור למשפטים באוניברסיטת ת"א, ממייסדי הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה. עמד בראש סניף ת"א של האגודה לזכויות האזרח, הוזכר כמועמד לשופט בבית המשפט העליון
הווה: שותף במשרד עורכי הדין ליבאי מן ושות'