פרשת הסרט "ג'נין, ג'נין" היא עוד דוגמה לעיסוק בנושא מהצד השולי שלו תוך התעלמות מהעיקר. יוצר הסרט, מוחמד בכרי, קיבל לאחרונה בפסטיבל ברלין את פרס "דוב הפלטינה לחופש הביטוי". את הדרך לפרס סללו מספר במאים ישראלים שהמליצו בחום, שלא לומר בהיסטריה מסוימת, על בכרי.
על כך יצא קצפה של לימור לבנת המשמשת כשרת התרבות והמדע, ששישיגרה לעולם הודעה: "זו תעודת עניות לכל אותם במאים (ישראלים) אשר נותנים הכשר לסרט תעמולה, שאין בו דבר פרט לשנאת ישראל".
בעיני מארגני פסטיבלים בעולם, בעיקר באירופה, אנטי-ישראליות היא מתכון בדוק לקבלת פרס. בשנים האחרונות במאים מסוגו של בכרי, ולא רק ערבים, מסתובבים בעולם ומלקטים פרסים מטעם אנשים ומוסדות שמעריצים כל אחד ש"מכניס" לישראל - במיוחד אם הוא פלשתיני, ועוד יותר אם הוא יהודי.
אבל לבנת היא האדם הלא נכון להתריע על כך. היא נתפסת בציבור כפוליטרוקית האולטימטיבית, אשת ימין צרת-אופקים. זו תדמיתה, והיא בהחלט הרוויחה אותה. וזה לא שלבנת אינה צודקת. ברור שהסרט רווי כולו בשנאת ישראל. זו מהותו, וזו מטרתו.
אבל כל עוד היצירה - ספר, ספר, מחזה - עומדת בקני-מידה אמנותיים, מותר לה להיות נגד ישראל, ואפילו שנאת ישראל. זו מהותו של חופש הביטוי, שמותר ליוצר לאהוב או לשנוא ככל העולה על רוחו. אבל מה שאסור ליוצר, במיוחד בסרט דוקומנטרי - זה לשקר ולהוציא דיבה.
לאחר שהיא מתלוננת על שסרטו של בכרי הוא בגדר תעמולה אנטי-ישראלית, שזה לא דבר פסול, מציינת לבנת במשפט משני בהודעתה את העיקר: "בית המשפט כבר פסק כי בסרט יש משום לשון הרע על חיילי צה"ל".
פסיקת בית המשפט ניתנה במסגרת תביעה של חיילים שלחמו בג'נין וטענו כי בכרי בדה ארועים שלא היו ולא נבראו. למשל, נאמר ומוצג בסרט כאילו לוחמי צה"ל ערכו טבח בג'נין. אפילו האו"ם נאלץ להודות כי לא היה כדבר הזה. והיו בסרט עוד כמה המצאות "יצירתיות" מהסוג הזה שנועדו להכפיש את צה"ל.
הבמאים הישראלים היו צריכים להימנע מהרצת בכרי לפרס לא בגלל שנאת ישראל שלו - אלא בגלל שקרנותו. התגובה של הבמאים כנגד לבנת היא כמצופה: חופש הביטוי. מבחינתם החופש הזה, הזכות הנפלאה והקדושה הזאת, צריכה לכלול גם ביטויי דיבה שקריים. כמובן, עד שמישהו מוציא עליהם דיבה - אז הם רצים לבית המשפט.
מה שהבמאים ושכמותם אינם רוצים, או אינם מסוגלים להבין, הוא כי מי שמוציא לשון הרע - כלומר מפרסם בדותות כאילו היו עובדות - למעשה גורם להונאה של הציבור, ובתור שכזה הוא זכאי להוקעה, ולא לחופש ביטוי שמשמעותו הביטוי הנכון וההוגן - ללא קשר עם דעה כזאת או אחרת.