בשבוע שעבר געשו הרוחות. דב תדמור, מי שכיהן כמנכ"ל דסק"ש במשך 14 שנים ופרש מתפקידו לפני 10 שנים, הורשע בהסתרת דו"חות ישקר, שהוחזקה אז בשיעור של 25% בידי דסק"ש (אחת החברות הנמנות עם קבוצת אי.די.בי).
בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי, אך בשורה התחתונה קביעתו לא שינתה הרבה. חוק ניירות ערך (שחוקק הרבה לפני שתדמור נכנס לתפקידו) קובע כי חברה ציבורית חייבת לחשוף דו"חות של חברות-בת ששיעור החזקתה בהן עולה על 25%, ולכן התנהגותו של תדמור היתה בגדר עבירה על החוק.
כך או כך, לדסק"ש ולישקר פסק הדין כבר לא משנה. להפך. לאיתן ולסטף ורטהיימר, עד לפני שנים אחדות בעלי השליטה בישקר, פסק הדין אולי מעלה חיוך על הפנים. מילא שתדמור ודסק"ש חטפו מבית המשפט העליון, מילא שהדו"חות של ישקר לא פורסמו - אבל המחשבה על הכסף שהפסידה דסק"ש מפני שמיהרה למכור את ישקר למשפחת ורטהיימר פשוט כואבת.
למי ששכח, הנה הסיפור: דסק"ש הציבורית החזיקה ב-25% מישקר הפרטית. על ישקר עצמה, כחברה פרטית, אין חובה להגיש דוחות. על דסק"ש החובה הזו כן חלה. איתן ורטהיימר לא היה מרוצה יותר מדי מהעניין הזה, והגה תוכנית להחזרת ישקר לבעלותו.
איך הוא עשה את זה? החל לקנות מניות של חברת אי.די.בי, החברה-האם של דסק"ש שנמצאת בבעלות משפחת רקנאטי. כשהוא הגיע ל-15%, הרקנאטים החלו להילחץ, הבינו את הרמז של ורטהיימר - ומכרו לידיו את ישקר במחיר שנחשב היום לנזיד עדשים: 130 מיליון דולר.
"העובדות היבשות", סיפר ורטהיימר בזמנו בראיון ל"גלובס", "הן שהייתי מוכן לשלם הרבה כסף כדי שלא יראו את הדו"חות שלי, אחרי שכבר שילמתי על פרסומם מחיר כבד".
אבל מה שקרה אחר כך נראה כמו פיצוי הולם בהחלט: השנים עברו, ישקר גדלה והתפתחה, ומכתב שכתב ורטהיימר הבן למשקיע אלמוני ששמו וורן באפט יצר את אחת מעסקות הענק שראה המשק הישראלי: ישקר נמכרה לבאפט תמורת 4 מיליארד דולר ולפי שווי חברה של 5 מיליארד דולר. חלקה של דסק"ש בחברה היה שווה לפי העסקה מיליארד דולר - פי שמונה ממה שקיבלה מהוורטהיימרים.
תדמור יצא קירח מכאן ומכאן: גם הפסיד את הרווחים הגדולים של ישקר - וגם נענש על אי-פרסום הדו"חות; ורטהיימר הרוויח מכל הכיוונים. מי שבוודאי אוכל את הלב הוא ליאון רקאנטי, ואולי אפילו נוחי דנקנר, בעל השליטה הנוכחי בדסק"ש. בכל זאת, לפני 4 שנים יכול היה להיפגש עם מיליארד דולר מתנה מהדוד באפט.