בשבוע שעבר אישרה הכנסת פה אחד (34 קולות) הצעת חוק שתפטור סטודנטים לתואר שני ושלישי מתשלום מסים על מלגות המחקר והקיום שהם מקבלים. המלגות ניתנות לרוב לסטודנטים בצורת מענק ונועדו לסייע ולהקל על סטודנטים העוסקים במחקר במוסדות להשכלה גבוהה. העיסוק במחקר גוזל לא מעט מזמנם של סטודנטים שנאלצים להעביר שעות רבות במעבדות ולכן לא מתאפשר להם לעבוד ולהשתכר כראוי.
עד כאן הכל טוב ויפה ומבורך אבל התגובה של הח"כית רונית תירוש (קדימה), אחת מיוזמת הצעת החוק, היתה מעט מוגזמת. תירוש רואה בחוק החדש "תשובה לבריחת המוחות ממדינת ישראל", אבל מה לפטור ממס על מלגות מחקר ולבריחת מוחות?
קודם כל, סטודנטים לתואר שני ותואר שלישי אינם נחשבים בגדר חוקרים. מדובר בעוזרי מחקר או בהגדרתם האחרת - מאסטרנטים או דוקטורנטים בהתאמה. הם אינם אלה שבורחים לחו"ל כדי להשלים את הפוסט-דוקטורט שלהם. יתרה מזאת, החוקרים שעוזבים את ישראל לטובת אוניברסיטאות בארה"ב ובמדינות אירופה לא נוטשים את הארץ בגלל המסים הכבדים המוטלים עליהם כשקיבלו מלגות או בכלל.
הסיבה לנטישה היא שחוקרים יוצאים להשלמת פוסט-דוקטורט בחו"ל בגלל היוקרה ונשארים שם בגלל הנוחות והכסף. כשהם בודקים את אופציית החזרה ארצה, הם מגלים שאף אחד לא מחכה להם פה בזרועות פתוחות. אין באוניברסיטאות בישראל מספיק תקנים, אין מספיק תשתיות למחקר, אין ציוד הולם למעבדות ובכלל, אין אווירה מזמינה. לכן, הם נשארים להם בחו"ל, מתרווחים במעבדות הגדולות ובמשכורות המפנקות שהם מקבלים מהמוסדות הנחשבים.
נושא המיסוי על מלגות מחקר בתקופת התואר השני והשלישי אינו רלוונטי לבריחת המוחות. הפטור ממיסוי מלגות נכון ורצוי ועשוי לעודד סטודנטים להישאר באקדמיה, בעיקר בשל ההבנה שאולי המדינה כן מאמינה בהם, אבל בין זה לבין לצאת בהצהרה שנמצאה התשובה לבריחת המוחות יש מרחק רב. בערך כמו זה שבין הדוקטורים והפרופסורים הישראלים למדעי המחשב שיושבים באוניברסיטאות בארה"ב לבין האוניברסיטאות שחינכו אותם בארץ.