איש העסקים דב תדמור לא צפה את המכה שנחתה עליו, עם הרשעתו - יחד עם שלמה כהן ויוסף בוק - בעבירות הטעיית משקיעים בפרשת דסק"ש.
האם הוא יכול היה לצפות לכך? לא בטוח. יותר מ-15 שנים מתגלגלת הפרשה בין חדרי החקירות, מסדרונות הפרקליטות והערכאות השיפוטיות, ותשובה לשאלה הפשוטה לכאורה "האם הגשת דו"חות כספיים עם פרטים חסרים עלולים להטעות משקיע סביר?" - אין.
ההתחלה דווקא היתה ברורה. לשופט בית משפט השלום, דוד רוזן, לא היה ספק שנעשו בפרשת דסק"ש מעשים פליליים. אלא שאז החל ערפל סמיך להתאסף סביב ולהסתיר חלקים נבחרים מהכרעתו של רוזן, עד שבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שאליו הוגש ערעור, זיכה את הנאשמים בזיכוי מעורר הדים ומפתיע. הפרקליטות פנתה לבית המשפט העליון - שידוע כמרים מסכים מדופלם - אבל תדמור וחבריו כבר טעמו את טעם החפות, והתמכרו.
יותר מ-5 שנים הם חיו בתוך בועה, עד שבתחילת השבוע ניפצו אותה שופטי בית המשפט העליון. ועכשיו - סוף סוף - יש לנו תשובה לשאלה הבסיסית של הטעיית משקיעים. חברות, ראו הוזהרתן: כוונה להסתיר מידע שקולה להטעיה של הציבור, לא משנה מה המניע לאי-מסירת המידע.
הרעש והצלצולים סביב ההרשעה המחודשת, לא מצליחים להסוות כמה סימני שאלה מטרידים: למה צריך יותר מ-100 עמודים כדי להכריע בשאלה נקודתית, שתוצאתה חד-משמעית לכאורה? למה לקח לעליון 5 שנים לתת הכרעה? מה עם עינוי הדין שנגרם לנאשמים בתוך המטוטלת המשפטית? האם כל נאשם צריך לבלות כמה שנים ב"לימבו משפטי"? השאלות הללו מרחפות מעל גזר-הדין שעתיד להינתן, ואולי - רק אולי - ירככו קצת את לב השופטים.