בזמן האחרון התמכרתי לרכישת בגדים באינטרנט. במיוחד בגדים של heritage 1981, מותג הרטרו של רשת forever 21, רשת חיקויי מעצבים זולה, שאם הבנתי נכון היא המקבילה האמריקנית לפוקס, במקרה הטוב. בגדי הרטרו של הריטג' 1981 מיוצרים כולם בימינו, בכמויות מסחריות, רובם בסין. אבל הם מתחזים לבגדי וינטג' שיוצרו לפני 30 שנה. לכן, להבדיל מציד של פריטי וינטג' אותנטיים ב-eBay, רכישת החיקוי הנוסטלגי הזול היא קצת פאתט. ודאי חסרת מודעות אופנתית והיסטורית. ובכל זאת, אני ממשיכה להזמין את הבגדים. למרות שאני יודעת שמדובר בהתחזות וחנופה ריקה לעבר, כיף לי ללבוש אותם, הם גורמים לי להרגיש כאילו עשיתי שופינג בניו-יורק, והם בעיקר מזכירים לי את שנות ה-80.
זה בסדר, לא התבלבלתי בין ביקורת הקולנוע לטור אישי במקומון. פשוט, "הנסיכה והצפרדע" של דיסני הוא ההריטג' 1981 של הסרטים: מוצר שמשתדל לעורר נוסטלגיה לעבר, למרות שסימני ההווה טבועים בו. "הנסיכה והצפרדע" משווק כחזרה למקורות, שיבה מכוונת לימי קלאסיקות האנימציה שלפני פיקסאר. סרט מוזיקלי, מצויר ביד, שבבסיסו עומדת אגדה פשוטה ובראשו עומדים הבמאים רון קלמנטס וג'ון מאסקר, שאחראים גם ל"אלדין" ול"בת הים הקטנה".
אבל לנקודת הפתיחה הזו צורפו כמה טונות של פוליטיקלי קורקט ומודעות עצמית, ושאיפות להנחיל לילדים ערכים מעודכנים. לכן הנסיכה שלנו היא בעצם מלצרית בשם טיאנה, שהיא הגיבורה השחורה הראשונה אי-פעם בסרטי האנימציה של דיסני (לקח לילדות: כולנו שונים וכולנו שווים). טיאנה, שחיה בניו-אורלינס של תחילת המאה שעברה, חולמת לפתוח מסעדה משלה ועובדת קשה כדי להגיע למטרתה, ומסרבת לעשות מה שעשו גיבורי דיסני לפניה ולבקש משאלה מכוכב (לקח לילדות: צריך לעבוד קשה כדי להצליח ולא רק להסתמך על עזרה משמיים).
כשטיאנה פוגשת בנסיך נאבין, שכושף והפך לצפרדע, הוא משכנע אותה לנשק אותו כדי להסיר את הקללה. אבל בעקבות הנשיקה טיאנה הופכת לצפרדע בעצמה (לקח לילדות: אל תתפתו לחשוב שבכל צפרדע מסתתר נסיך, אתן לא צריכות להקריב את עצמכן, הגוף שלכן הוא ברשותכן). כעת, נאבין וטיאנה יוצאים למסע אל מעבה היער, בחיפוש אחר מכשפה שתהפוך אותם בחזרה לבני אנוש. בדרך המלצרית תלמד את הנסיך על ערכן של מחויבות ועבודה קשה, שכן הנסיך הוא נשמה טובה, אבל בטלן הולל ומפונק (לקח לילדות: כסף ומעמד משחיתים, אין דבר כזה נסיך מושלם כמו באגדות, כדי שהיחסים יצליחו כל אחד מהצדדים צריך לעבוד על הצמיחה האישית שלו).
במסגרת המסע שלהם כצפרדעים, שניהם יצטרכו להביט עמוק אל תוך נפשם להבין מה הם צריכים, לפני שיקבלו את מה שהם רוצים (לקח לילדות: אל תאבדו את נשמתכן במרוץ להשגת מטרות וסמלי סטטוס).
"הנסיכה והצפרדע" הוא בעצם רפרנס מתמשך, ששואב את הלגיטימציה שלו מתוך יחסו לעידן שהסתיים, בניגוד לסרטי אנימציה עכשוויים כמו "למעלה" או "קורליין" שעומדים בזכות עצמם. העניין הוא שבדומה לבגדי האייטיז המזויפים, גם "הנסיכה והצפרדע", למרות היותו רטרו מודע לעצמו וחסר אותנטיות - הוא כיפי לצפייה. אולי הנוסטלגיה משחקת כאן תפקיד גדול, אבל משמח לראות שוב דמויות מצוירות ביד, השירים של רנדי ניומן יפים, והדיבוב של ברונו קמפוס בתפקיד הנסיך נאבין מצחיק ממש. לפרקים אפילו נעים לראות את ההשתדלות של דיסני להכות על חטא, לצאת בסדר ולהימנע ממכירת אשליות שאולי ישפיעו על תפיסת העולם של הצופים הצעירים.
אז אולי לא מדובר בקלאסיקה, אבל זה בהחלט חיקוי מהנה של קלאסיקה, ולפעמים זה מספיק.
עניין של טעם:
"שאטר איילנד"
אם לא הייתי יודעת ש"שאטר איילנד" הוא סרט של סקורסזה, הייתי אומרת שזה בי מובי מהנה ויעיל. הבעיה היא שזה כן סרט של סקורסזה, ולא בפסגת יצירתו. אז מי שיגיע עם ציפיות לעוד "פסגת הפחד", יתאכזב מ"שאטר איילנד". מי שיגיע בלי ציפיות - יוכל ליהנות ממותחן טראשי עשוי היטב.
הימנעו מ:
"מרגל במשרה חלקית"
כל כוכב אקשן חייב לעשות את הפדיחה שלו עם איזושהי וריאציה על "שוטר בגן ילדים". הפעם זה ג'קי צ'אן, בתפקיד בייביסיטר שהוא גם מרגל. לא טוב. למי שמעוניין במשימות ריגול נועזות פלוס תחפושות מצחיקות, אני ממליצה בחום על סרטוני המעקב של משטרת דובאי.