בעולמנו הקפיטליסטי, מלמדים אותנו שאי-שוויון הוא חלק מהחיים, תמיד היה ותמיד יהיה. ואולם, מסתבר שגם שוויון הוא "חלק מהחיים", הוא מוטבע עמוק יותר בתוך קיומנו ממה שהיינו עשויים לחשוב. מחקר חדש המתפרסם בכתב העת היוקרתי Nature, מראה כי המוח עצמו מגיב באי נוחות לסיטואציות של אי-שוויון - גם כשהנבדק אינו זה שנפגע באופן אישי, ואפילו כשהוא דווקא זה המרוויח.
כבר שנים ידוע כי שוויון מרתיח בני אדם כשהם חוששים להיות בצד הנפגע שלו. כשמספרים לשני אנשים שמבצעים את אותה העבודה כי הם מרוויחים משכורות שונות, בהחלט עלולה להיווצר בעיה, אלא אם יסופק הסבר ראוי ומרגיע לעניין. לעיתים, יפעל האדם שמרגיש עצמו נפגע מאי השוויון כדי להקטין אותו, למשל, על ידי הפחתת המאמץ.
עם זאת, עד היום לא ידעו החוקרים עד כמה התפיסה הזו מעוגנת באופן בסיסי בביולוגיה של בני אדם - התחושה הייתה שמדובר בעניין תרבותי-חברתי, תוצר של סיסמאות שנהוג להפריח מהשפה אל החוץ בחברה דמוקרטית.
במחקר הנוכחי, החוקרים בדקו תגובות לדפוסי תגמול שונים באמצעות f-MRI (הדמיית MRI הבוחנת לא רק את מבנה המוח אלא גם באילו אזורים יש פעילות). החוקרים התמקדו באזור במוח האחראי לתפיסה של תגמול חיובי - האזור הפעיל כשאנחנו אוכלים אוכל טעים, נהנים ממוזיקה, מאהבה או מתחושת סיפוק על הישגינו.
בכל ניסוי השתתפו שני נבדקים, כשבתחילת הניסוי נתנו החוקרים לאחד מהם - שנבחר באופן מקרי לגמרי - 50 דולר. לאחר מכן הוכנסו הנבדקים למכשיר ההדמיה ונאמר להם שעומדים לחלק לזוג עוד תקציב של עד 100 דולר, והוצגו להם כמה תרחישים אפשריים של חלוקת הסכום, כולם באופן לא שוויוני. בחלק מהתרחישים הקצו סכום גבוה יותר לסטודנט שממילא כבר קיבל מתנה בתחילת הניסוי, ובחלק מהמקרים פורגן הסכום הגדול לסטודנט שלא קיבל בתחילת הניסוי שום דבר.
הממצא הראשון לא היה מפתיע. הסטודנטים ה"עניים" (אלה שלא קיבלו 50 דולר בהתחלה), הגיבו בפעילות מוחית ערה באזורי התגמול החיובי כשעמדו לקבל כסף, אך לא כשעוד כסף עמד לזרום לכיסו של הסטודנט השני.
הממצא המפתיע היה כי כשהוצגה חלוקה לא שוויונית לסטודנטים ה"עשירים", אלה שתוגמלו ב-50 דולר באופן לא שוויוני בתחילת הניסוי, הגיב אזור התגמול החיובי שלהם בפעילות רבה יותר כשהחלוקה הייתה נגדם, מאשר כשהחלוקה הייתה בעדם. "המוח שלהם נהנה יותר כשהצד השני קיבל כסף, מאשר כשהם קיבלו כסף", מסביר אחד החוקרים במחקר, פרופ' קולין קמרר מאוניברסיטת Caltech.
נראה כי אי השוויון בחלוקה הראשונית, שהוצג כחסר כל בסיס, יצר מתח ואי נעימות שה"עשירים" שמחו להיפטר ממנו על ידי חלוקה שנייה הוגנת יותר. השבת הצדק הייתה חשובה להם במקרה הזה יותר מאשר הרווח האישי. זאת, אף שהם לא היו אחראים ולא נתפסו כאחראים לאי השוויון שנגרם בתחילת הדרך, ולמרות שההיכרות שלהם עם הסטודנט השני הייתה בדרך כלל שטחית.
פושעים לפי מספרים
"פושעים הם בעצם סוג של ציידים מלקטים - הם מסתובבים בשטח מוגדר ומנסים למצוא הזדמנויות לפשוע", אומר פרופ' ג'פרי ברנטינגהאם מאוניברסיטת UCLA, במאמר חדש שהתפרסם השבוע בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences. "כשצייד בוחר לתקוף חיית בר ואת השטח בו יבצע את התקיפה, הוא מפעיל את אותם שיקולים כמו גנב שבוחר בית לפרוץ אליו או כלי רכב שיהיה קורבנו".
ברנטינגהאם ושותפו למחקר פרופ' אנדראה ברטוזי משתמשים במתימטיקה כדי לזהות את הנקודות הרגישות ביותר לפשעים. הם עובדים יחד עם המשטרה ולעיתים קרובות שימוש בטכנולוגיה שלהם מביא לעלייה במעצרים, עד שהפושעים קולטים את המתרחש ועוברים למקום אחר.
החוקרים מצאו כי ישנם דפוסים קבועים בפשיעה, כשבנקודות החמות של הפשיעה הקבועה, התנודתיות מעטה. כשנלחמים במתרחש בנקודות הללו, הוא יעבור מעט הצידה, או ייכנע זמנית, אך בדרך כלל לא ימוגר. לעומת זאת, לעיתים ניתן לזהות נקודה "אופנתית", פורחת ועולה מעבר לדפוסים היציבים יחסית. דווקא בנקודה כזו, שיטור מהיר וממוקד לזמן קצר ייצור פגיעה ממושכת שלא תוביל מיידית לצמיחה באזור אופנתי אחר בסמוך לאותה נקודה.
המודל הוא מורכב ומזהה דפוסים במרחב ובזמן על פי חישובים שגם שוטרים מנוסים שמכירים את המתחם ואת נתוני הפשיעה כמו את כף ידם, לא בהכרח יזהו. מדובר באותם סוגי מודלים המשמשים גם בביולוגיה כדי לנבא תפוצה של מגיפות וגנים הפועלים באופן משותף וכן בתחום ניבוי מזג האוויר ורעידות אדמה.
המודל יודע לזהות גבולות גזרה, כלומר מתי עליות קטנות ברמות הפשיעה באזור מסויים קשורות האחת לשניה, ומתי אנחנו כבר ממפים אזור גדול מידי ומזהים דפוסים שבעצם אינם אמיתיים.
הבסיס של התיאוריה היא השאלה מדוע פושעים חוזרים לזירת הפשע - ואכן, הם חוזרים אליה. "מי שכבר פרץ לבית שלך יודע מה יש לך בפנים וגם כיצד להיכנס", הם מסבירים, "ומסיק מכך גם מסקנות לגבי בתים סמוכים. אולי הפושע מרגיש נוח באותו מקום כי הוא עבד שם בעבר בעבודה רגילה או כי המקום סמוך למקום מגוריו. במקום כזה הוא ייראה פחות חשוד. שיקול נוסף הוא היכן ניתן להשיג את האפקט הכי גדול יחסית למאמץ".