1. סמי סגול, זינו, ארקדי, גומא, לוני, שניידר, רונן אלעד. והחברים החדשים אלונה ודני. זו הרשימה של האנשים שהפנימו בשלוש השנים האחרונות מה זה כדורגל ישראלי, והחליטו שזה לא בשבילם.
אלו היו יומיים קשים לכדורגל הישראלי. שני פראיירים שפיזרו עליו כספים בשנים האחרונות החליטו שהם מפסיקים להיות פראיירים. אתמול (א') דניאל יאמר שעזב את נתניה, היום אלונה ברקת שנפרדת מהפועל ב"ש. שניהם עוזבים בגלל ההתנהגות הברברית של האוהדים. לקח להם כמה שנים לעלות על הגילוי המרעיש, הבלעדי והמדהים שאוהדי כדורגל לא מורכבים מאנשי תנועת הצופים.
בכלל, קשיי הבנה ליוו את התקופות של שני בעלי הבית האלו בכדורגל הישראלי. ברקת לא הבינה מלכתחילה לאן היא מגיעה. למערב הפרוע של הכדורגל הישראלי, למקום שבו אנשים כמו אלי זינו משגשגים. אלי זינו ואוהדי הפועל ב"ש היו ראויים אחד לשני. שניהם התאהבו בקטע של עריפת ראשי מאמנים. זאת התרבות שהתפתחה בקבוצה הזאת. כראוי לקבוצה שפועלת בתוך כאוס, היא לא הצליחה לתפקד ובילתה 8 מ-15 השנים האחרונות בליגה השנייה.
ברקת חשבה שהיא יכולה לשנות משהו. להביא שארם של היי-טק למועדון ששנים התנהל כמו פיצוציה. אבל הפועל ב"ש היא לא צ'ק-פוינט. וגיא עזורי, הוא בסך הכל קיבל את היחס שקיבלו כל קודמיו בתפקיד. אם היה עוזב בזמן - כלומר ברגע שהרחוב דרש - לא היה מגיע למצב של סכנת חיים. ממתי מאמן כדורגל בבאר שבע מרשה לעצמו לקחת החלטות נגד הרחוב. מה זה, דמוקרטיה?
ברקת לא הצליחה להבין את הכוח שיש לה בידיים. אם היה סיכוי קלוש לשינוי קל בדפוסי ההתנהגות של הקהל בב"ש, הוא היה אצלה בידיים. היא גאלה את הקבוצה משנים ארוכות בליגה השנייה. אותה הם אוהבים. "מלכת המדבר", הם קוראים לה. אבל המלכה אף פעם לא עשתה משהו משמעותי כדי להשתלט על הנתינים. בשלוש השנים בב"ש היא מיעטה מאוד להתראיין, אף פעם לא יצאה בגלוי נגד האוהדים (עד מסיבת העיתונאים היום). במובן מסוים, היא אפילו שיתפה פעולה עם הקו שלהם: ארבעה מאמנים שונים היא החליפה בשלוש השנים שלה בקבוצה. קצב שהיה מקבל ציון גבוה מאוד בסולם אלי זינו. אפילו גיא לוי, שהעלה את ברקת לליגת העל, לא קיבל קרדיט להמשיך עוד שנה. כאילו שבמקומו הגיע מוריניו לב"ש.
שלוש שנים לקח לברקת להפנים את מה שהיו יכולים לספר לה בשתי דקות.
2. ויש את יאמר. זה שאמר שהבטיחו לו הרבה - אצטדיון, מגרש אימונים, קהל שמגיע למגרש - ולא קיימו כלום. גם יאמר נכשל בהבנה של משהו מאוד בסיסי - יש רף מאוד מסוים שאפשר להגיע איתו עם קבוצה כמו מכבי נתניה. 2,000 צופים במשחקי בית בעונה טובה בליגה, 6,000 אוהדים בחצי גמר גביע בר"ג. קללות. קופסא. בירוקרטיה בלתי אפשרית בעירייה. מקום שני.
היו אנשים שדאגו להאכיל את יאמר בפנטזיות על קבוצה שיש לה עבר בכדורגל הישראלי ולכן יכול גם להיות לה עתיד. אלא שגם העבר של נתניה מורכב מ-2,000 צופים, קופסא, קללות, בירוקרטיה בעירייה. בתקופות אחרות זה עוד הספיק בשביל להביא אליפויות. אבל בשני העשורים האחרונים, כשהחל עידן הכסף בכדורגל, האליפויות בליגת העל לא יצאו אפילו פעם אחת משלושת הערים הגדולות. הן נשארו אצל הקבוצות שיש להן קהלים גדולים באמת, ולכן יכולות לייצר קצת כסף בעצמן ולהעמיד סגלים ראויים שנה אחר שנה. יאמר יכול להאשים רק את עצמו על כך שהאמין לסיפורי האלף לילה ולילה שמכרו לו, ועל זה שזרק 80 מיליון שקל לפח.
ארבע שנים לקח לדני יאמר להפנים את מה שהיו יכולים לספר לו בשיחת טלפון אחת.
3. משהו שלא קשור: 136 יום חלפו מאז שדרור קשטן קיים את המשחק האחרון שלו בנבחרת. מאז, ועדת האיתור למאמן הנבחרת, בראשותו של מוטל'ה שפיגלר, מסתובבת ברחבי אירופה. היא נפגשה עם מאמנים וסוכנים, אכלה במסעדות יוקרה, לגמה יינות משובחים. מה יצא מכל הפגישות האלו? במשחק הידידות מחרתיים מול רומניה יעמוד על הקווים אלי אוחנה. לנבחרת ישראל יש מאמן חירום, ממש כמו שהולך להיות עכשיו להפועל רעננה והפועל באר שבע. זה מביך בדיוק כמו שזה נשמע.
ב-3 בספטמבר כבר מתחיל קמפיין יורו 2012. אין מה להילחץ.
sharon-b@globes.co.il